כל הדפים שבעולם לא הספיקו כדי לכתוב את הסיפור שלהם, כשבעצם
הייתה שם מילה אחת:
                                 טירוף.
סיפור שעוד לא נולד, וכבר לימד אותה את כוחו של זמן, כוחם של
דמעות וכוחו של הרגש הזה שגרם לה להרגיש כל כך המון, כשהיה
מדובר בו....

בנקודה הזאת של הזמן, הם לא היו מוכנים עדיין.
נסיך אוהב נסיכה, נסיכה אוהבת נסיך.
קודם הם צריכים לגלות שהן כאלה.

קרן אור האירה אותה בדרכה אליו, והיא ידעה, הוא לא יבוא, גם
נסיכים מפחדים.
העול של ההמתנה האינסופית, כשאנשים לידה נופלים, כואבים כל
דימעה שלה.
במעמקים, הוא היה מודאג. האגדה נכנסה יותר מדי עמוק למציאות,
או המציאות לאגדה?
הוא לא ידע. אבל משהו בהם, חלקיק סיכוי, גרם לו להילחם,
להוכיח, לתמוה. לנצח...
האדמה זזה, והרוח נשבה הכל, ביקשה איזון.
הנסיכה שלה, ילדת החיים הזאת שמטלטלת בין פסגות לתהום, בים
תקווה ל...לתקווה.
נשענת על הסמוי מן העין, כל מה שצריך עכשיו...
"הלוואי והכוכבים יראו לה את הדרך",
הם ביקשו ונאנחו בפעם המיליון, כיודעי כל, מחייכים בצילה
האינסופי של האמונה.