היא שוב נכנסת לבית שלי בלי לדפוק וזורקת על הריצפה תיק ושתי
שקיות.  אני אפילו לא מצליחה לקלוט מה זה הדבר הזה שפרץ לי את
הדלת, שהייתה נעולה דרך אגב, ופתאום יושב לי על הספה ומרשה
לעצמו להניח רגליים על השולחן. "נתת לי מפתח טיפשה." היא מסננת
כשאני נועצת בה מבט תוהה.
 "אז מה נעשה הערב? אולי נשתה? אולי נעשן משהו? אולי נלך
למצוא זיון? כבר מזמן שלא...", "למה אנחנו חייבות להשחיט את
עצמנו כדי לבלות?"  התפרצתי לדברים שלה.  אין לי סיבה בכלל
להעביר ביקורת אני זו שבדרך כלל פותחת את הבקבוק ראשונה. "מה
את עושה פה בכלל? את לא אמורה להיות בחיפה?" "חזרתי...זה לא
הלך. נפרדנו. הוא צריך, ואני מצטטת: 'משהו מחייב אבל עדין
פתוח, עם המון סקס אבל לא רק גופני, עם רוחניות אפסולוטית,
טראנס אטלנתית, פרו-קריוטית,אינבדואלית,עם תואר שלישי בספרות
ימי הביינים ופיזיקה גרעינית, אבל בעיקר קלילה...שתזרום' "  
"בקיצור מישהי עם ציצי גדול יותר?"
"כן"
"נוא אז יופי ירד לך עוד אחד מרשימת הבנים שאת צריכה לעשות להם
את העוול ולנפנף אותם לכל הרוחות. זהו יום שימחה, בואי נפתח
יין!"
"לא טיפשה", הוא פתאום מחליפה טון, "דווקא חיבבתי אותו." פתאום
אני מסתכלת על הפנים שלה ומחכה לראות סימנים של צחקוק, היא
בטוח עובדת עלי. אני מכירה אותה כל כך הרבה זמן ואם היא אומרת
שהיא דווקא מחבבת מיהו, זה אומר שהיא מאוהבת בו עד מעל הראש.
"מותק את רצינית? אל תהי רצינית... הוא די אידיוט, זאת אומרת,
הוא חושב שטולסטוי זה שם של זמר רוק וק. צטניק זה סוג של
אוכל." , "כן ומטאליקה זה מותג...בגלל שיש לו כל כך הרבה
חולצות כאלו." היא צוחקת ממש חזק, צחוק כזה שמשתתפות בו גם
הידים, כזה שמעוות את הפנים לגמרי. ואני מסתכלת עליה והפרצוף
שלה כל כך עקום שזה מצחיק אותי, ואני מתחילה גם לעוות את
הפרצוף ולא מצליחה לנשום, וכבר יש לי דמעות בעניים. אנחנו
נרגעות קצת, ואני מכריזה בשימחה עד אין קץ "הלילה נלך למצוא
זיון!". היא מחואת כפיים בהתלהבות ופתאום עוצרת לחשוב. "חשבתי
על זה שאת, כן את, עושה פרסומת רעה למין הנשי."
"אני? איך את יכולה לנמק את העמדה המגוחכת הזו? אני, אני עושה
טובה למין הנשי. אני מזיינת ת'צורה לכל הכולרות וככה שומרת את
רחובות ארצינו נקיים מנוולות, את יקירתי צריכה להגיד לי
תודה."
"תודה."
"בבקשה."
"אין בעד מה."
"תקפצי לי זונה"
אנחנו מחליטת על לצלצל לאיזה שניים שהיא מכירה. אני מחליטה שהם
יקנו לנו בירות, רצוי יקרות. היא מחליטה שקודם ננקה את המרפסת.
הם מחליטים להתקע שעה בפקק בדרך, מה שנותן לה רעיון גם לנקות
לי את המקלחת. אני לא מתלוננת.  עברה כבר כמעט שעה והם מגיעים.

"את מכירה אותם בכלל?" אני שואלת, מדמיינת כבר את התשובה.
"לא, זאת אומרת אחד ביקש מיובל, את זוכרת את יובל? את הטלפון
שלי, והוא מסתבר נתן לו. אז דיברנו קצת ועכשיו אנחנו נפגש."
אני מעקמת פרצוף. "תחייכי מותק." "תקפצי לי חומד. את יודעת
בדיוק מה אני חושבת על זה, ואת גם תמיד עושה את זה. הדירה שלי
היא לא דירה לזיונים. היא לא דירה להשתכרויות. אני חיה פה,
נמאס לי למצוא כוסות טקילה בסל כביסה וקונדומים קרועים מאחורי
הכרית שלי."  אני לובשת ארשת פנים רצינית פתאום ומקווה שהיא
תבין את הרמז. בנתיים שני הבנים כבר קרובים, ואנחנו יושבות על
הגג ומנופפות להם. "איך את יודעת שזה הם?" אני בועטת לה ברגל
ושואלת. "אני יודעת הכל." היא עונה.
שני הבחורים דווקא אחלה, אחד רק חזר מהודו והשני דומה שתי
טיפות מים לאקס שלי. אנחנו לוקחות תיקים, מוודאות שהארנקים
שלנו לא שם ומראות להם את הדרך להיכל האלכוהול הקרוב. שם אנחנו
מגלות להם ש" אין עלינו גרוש כרגע" והם קונים לנו בקבוק וודקה,
ושישיית בירות. אנחנו מחייכות ואומרות "תודה", כמו שתי ילדות
בגן שהביאו להן פרחים.
אנחנו חוזרים לדירה שלי ושותים. אחרי איזה שתי כוסות ופחית אני
מתחילה לפלוט שטויות. אני מסתכלת על כולם ואומרת להם בדיוק,
אבל בדיוק מה שאני חושבת עליהם. אבל את הבנים אני לא מכירה, אז
אני ממציאה כל מני האשמות להטיח בפניהם. "איך יכולת לעזוב אותי
יאה חרא, תראה איזו מציאה אני! גם גמדה וגם שמנה! לא תמצא הרבה
כאלו...תאמין לי".  בקצה הספה אני קולטת אותנ מוסיפה "מזל."
ואני בועטת בה, אבל הפעם חזק. היא צורחת ומושכת לי בשער. הקרב
שלנו מופסת בפתאומיות כשאחד הבנים מתיישב באמצע. ואני פתאום
משום מקום קופצת עליו ומנשקת אותו. הוא לא מתנגד אלא מושך אותי
לכיוון השטיח שעל הריצפה. שם אני פתאום פוגשת גם את השפתיים של
הבחור השני. השימלה שלי יורדת, החולצה שלו עולה. והיא מחליטה
לנעול את עצמה במקלחת. אני פותחת לאחד מהם את החגורה והשני
נצמד אלי מאחור, מנשק לי את העורף. עוד מעט כבר מישהו מהם יהיה
בתוכי, ואני לאיזה חמש דקות, במקרה הטוב, ארגיש שוב שלמה, שוב
אמיתית. זה שדומה לאקס שלי נכנס ראשון.  הוא בתוכי והוא
אגרסיבי מדי. אני שכמעט בוכה מכאב, מקווה שזה כבר יעבור כדי
שמחר בבוקר אני אוכל לסמן עוד שם ביומן הזיונים שלי. הוא
גומר.
השני נכנס, והוא פחות אלים, אבל עדיין אני די מפוחדת ולא נהנת.
הוא גומר. עוד זיון עבר. זה אומר עוד שם ביומן.
איזה יופי. אני כל כך גדולה. אני כל כך בוגרת. אני כל כך קשובה
לעצמי. אני כל מה שרציתי תמיד להיות. אני כל מה שחשבתי שאהיה.

אני שוכבת במיטה בזמן שהם מתלבשים, מתלחשים. הראש שלי מתפוץ
מכאב ואני מתפתלת וצורחת את השם שלה. היא מגיעה תוך שניה. "נו
מותק עוד זיון לראקורד?" ,"עוד שניים." אני ממלמלת ויוצאת
מהמיטה עטופה באיזו חולצה. אני עושה את דרכי לשירותים ודירת
החד הקטנטנה שלי נראת כמו מבוך ענק ומפותל.  אחרי מסע של
שלושים שניות מן המיטה למקלחת אני סוגרת  מאחוריי את הדלת. אני
מתישבת על האסלה ובוכה. היא נכנסת ושואלת "מיצי הכל בסדר? מה
קרה קטנה? מותק?" אני לא עונה והיא יוצאת וזורקת לרחוק את שני
הבחורים. הם מנסים לשאול מה קרה, אבל היא לא עונה להם, רק
"שלום" ו"אני אתקשר אליכם".
כשהיא חוזרת אני כבר במיטה, ישנה ומסריחה כמו גיהנום.
היא מתפשטת ולובשת איזו גופייה. היא נכנסת מתחת לשמיכה ומחבקת
אותי. וסוף סוף טוב לי ונעים.
אני פותחת לרגע עניים ואומרת לה "רק אותך אני אוהבת."