איש ישר היה דוד האופה, עובד למחייתו עבודה קשה ומפרכת, בכל
בוקר היה משכים קום ונוסע עם עגלתו אל הכפר להביא שקי חיטים
לטחנת הקמח, וכשהיה שב עם עגלה עמוסה, על כתפיו הרחבות היה
סוחב את השקים הכבדים מלאי הקמח, פנימה אל המאפיה, פותח בסכין
רחבה את קצות הקשירה וכך במשך כל היום היה לש ויוצר צורות לחם
שונות ומעמיד שורות שורות את הבצק למען יתפח ומכניסו לתנור
ושוב לש וגורם ומכניס ומוציא ובין לבין היה מתפנה גם למכור את
ככרות הלחם לעקרות הבית שהיו מגיעות אל המאפיה במשך כל שעות
היום.

בבוקר יום השישי היה משכים מוקדם יותר, ולאחר שובו עם שקי הקמח
מן התחנה היה מחליף את הסינר הלבן בחלוק לבן וארוך וחובש על
ראשו מצנפת לבנה וגבוהה והיה טורח טרחה יתירה לעצב את חלות
השבת מלאכת מחשבת ממש.

והיו חלות השבת שלו ידועות בצורתם ובגודלם ומכל קצות העיר
הגיעו נשות הקהילה להתהדר בחלות השבת הקלועות של דוד האופה.

יום אחד כשהיה כבר מנקה את שאריות הקמח מן השולחן והוא עייף
מעמל היום ראה דוד לתדהמתו שיירה של נמלים קטנות עולה בין
החריצים של רגלי השולחן, המשיך דוד לעקוב בעיניו ולשברון ליבו
ראה את השיירה עולה ומתמשכת אל משטח השולחן.

וצועדות להן הנמלים בגאון וכל אחת גרגיר של קמח בקצה אפה ושורה
אחת עולה ושורה אחת יורדת והוא עומד שם וצינה קרה בלבבו וגופו
רועד וליבו הולם בחוזקה.

לקח מייד ככר לחם ממעשה היום, שברו לשניים ותחב אגודלו עמוק אל
בשרו הפריך והוציא אל כף ידו מלוא החופן והוא ממולל את הלחם
ופלצות אחזתהו, בתוך בשר הלחם הטרי מונחות היו להן נמלים
אפויות לרוב, ואי אפשר לטעות כלל למראה העיניים, מאות רבות של
נמלים מכווצות היו מונחות בתוך הלחם הטרי.

שבר כיכר נוספת וגם שם מצא נמלים לרוב. מיהר דוד ולקח ככר
ממאפה אתמול שברה לשניים ועיניו מסרבות  להאמין, דווקא הוא שכל
ימיו טרח לשמור על הניקיון , שאטם, כל פרצה וכל חור והקפיד
כקוצו של יוד הפך בין לילה לחוטא ומחטיא, שהחטיא את כל תושבי
העיר היהודים בחטא גדול ומאכל שרצים האכילם ומה יעשה כעת וכיצד
יספר, והרי מיד תקופח פרנסתו.
זוכר הוא עוד את שמחה המוהל אשר בגלל טעות אחת קטנה שעשה בבנו
של שייע הגבאי נמנעו האנשים להזמינו למול את בניהם והוא הפך
לעני מרוד ואילולי מעט רחמנים מבני הקהילה היו הוא ובני משפחתו
נופחים את נשמתם ברעב.

וכך ישב ובכה ותשובה אין בלבו שהרי לספר אינו יכול, שאם ישמור
הדבר בסוד הרי הוא חוטא ומחטיא ואם חלילה יגלה מישהו את הדבר
אבוד הוא לעולמים.
אפסה התקווה מלבו והוא יושב שם שעות ארוכות ומיצר על פרנסתו
שנתקפחה ורואה בדמיונו את חמשת בניו הולכים בלויי סחבות
ומקבצים מעות ברחבי העיר ואת זוגתו עובדת ומשרתת בתי אחרים
והוא עצמו מוקצה מחמת מיאוס כי גרם לכל בני העיר היהודים חטא
כבד של מאכל שרצים רחמנא לצלן שהוא עבירה מפורשת מדאוריתא.
ואולם לא במזיד עשה את הדבר ואולי כפרה ומחילה יבקש מריבונו של
עולם ויזכה למעט חסד ויסלח לו.
והחלטה גמלה בלבו שייקח מן הלחם וילך אל ריב מוישה הצדיק שידוע
שמבית הלל הוא וישאל לדעתו ואולי ישיא לו הנ"ל עצה טובה אשר
תסיר את רוע הגזירה מעליו.

לקח מעט מן מן הלחם, חבש כיפתו ההדורה יותר הניף ידיו והכה
בכנף בגדו להסיר שאריות הקמח ויצא והלך אל ביתו של ריב מוישה
וככל שהלך וקרב נתקצרו צעדיו ורגליו מיאנו להתקדם.
כאשר היגיע לפתח הבית עוד עמד שעה קלה לפני שקרב ובדחילו
ורחימו נקש קלות על דלת העץ.

ריב מוישה לא נראה מופתע כשפתח את הדלת וראה לפניו את דוד
האופה, כי רגיל היה לביקורים שכאלו, כמעט בכל יום שיחרו לפתחו
לשאול בעצתו, שאלות קשות וקלות, עצות וסתם ברכה היו מנת חלקו
יום יום.
"יכנס נא ריב דוד, יכנס נא וישב ואף כוס תה חם ישתה", אמר בשקט
כשראה מי לפניו, למראה עמידתו השפופה ופניו החיורים של דוד
האופה הבין מיד כי קרה דבר מה נורא קרה ואולי חולה הוא ואולי
אחד מבניו או אשתו, ואולי ראה דבר מה שגורם לו להיראות כמי
שכפאו שד.
וכשנכנס החל ריב מוישה בדברי נועם לשאלו, לשלומו ושלום בני
משפחתו, ולמצב הפרנסה והבריאות ודוד נרגע מעט. וכך היו משיחים
בעניני דיומא עד כי כמעט שנשתכחה מדוד הבעיה הקשה שקרתה אותו.
לפתע פרץ דוד בבכי קורע לב, הרכין ראשו בין כפות ידיו וקולו
נשבר והוא קורא," רבי  רבי,  כי חטאתי וגם החטאתי ונא הצילני
כי אבוד אני".
ויושב לו ריב מוישה ופניו חמורים וקמוט מצחו ממחשבה יתירה
ומקשיב קשב רב לסיפורו של דוד האופה וככל ששמע הלכו פניו
והקדירו, ולמולו דוד, קולו נחלש והוא נחנק בבכי חרישי עד כי לא
ניתן להבינו כלל.
וריב מושה חושב לו, "ראה נא אבינו שבשמיים מה רבה יראתך על
ישראל בניך שעמלים הם יומם ולילה לפרנסתם ומכובדים הם בקהילתם
ופתאום מקרה שכזה, שטות מוחלטת, שלא חטא הוא ולא בן חטא, מייסר
את המסכן עינויים קשים ועוד תפרח נשמתו מרוב צער וייסורים, ונא
תן בי דעת למען הציל נשמה אומללה זו ולשלחה לביתה בשלווה
וארוויח גם אני מצווה חשובה של הצלת נפש".

והוא זוקף ראשו ומניף ידיו ואומר, "אוי, אוי, עבירה נוראה קשה
מנשוא, ואולי אף חמורה מכל העבירות שהרי חצי מבני הקהילה חטאו
ללא ידיעתם ואף תקנה לא תהי להם, שהרי אי ידיעתם תמנע מהם לבקש
סליחה ומחילה, נורא נורא המעשה". ודוד זיעה קרה כיסתה את פניו,
וליבו הולם בקרבו אכן את שחשב אישר לו ריב מוישה ואבוד הוא
לעולמים.
"אך", אומר ריב מוישה "ראה נא מה קורה ליהודי בשנתו שחדר זבוב
לגרונו ובלעו והרי לא ידע, וכיצד יבקש מחילה על דבר שלא ידע,
ואם אכל ירק ובתוכו תולעת האם ידע, לא ולא, אך בכל זאת חטא
נורא חטאת וצריך תיקון אתה".

"ילך נא לביתו ויאכל הרבה וישתה כמו לסעודה מפסקת ומחר ימנע
מלטעום כזית ויצום בכל היום ואת תפילותיו יאריך ויקפיד בדבקות
רבה עד רדת החשכה, ולאחר תפילת ערבית יאכל שוב לשובע וישוב
כהרגלו ויהיה סמוך ובטוח שהקב"ה יסלח וימחל לו על העוון. ולא
יספר דבר וחצי דבר לאיש ויישאר סיפור הנמלים בינם לבין השם
יתברך אשר בודאי שלח את הנמלים וטעמו עמו, ואל לנו בני התמותה
לערער מעשי שמיים אלא לקבלם בהכנעה שהרי צפונותיו מי ישורנו.
וגם ילך ויבדוק את בית המאפה וינקה משנה מרץ ויסתום כל נקב דק
ויסלק כל נמלה וכל עכביש וכל פרפר שלא יהיה אפשרות שיכנסו לקמח
או לבצק ובכך מחילה מלאה יתנו הקב"ה ואולי בזכות התענית עוד
יוסיף לו פרנסה ובריאות ויהיה מליץ יושר לשאר הקהילה אשר חטאו
ללא כוונה וישלח השם ברכה גם להם".

ודוד שבה נפשו, שהנה פתרון מצא לו ריב דוד, ואכן פתרון נאות
הוא ואיש לא ידע, וגם פרנסתו תשמר ועשה כדברי הרב והקפיד
בתענית כל היום וניקה וצחצח והבריק את בית המאפה ולא סיפר דבר
וחצי דבר לאיש ככל שהורה לו הרב.

ועמדו להן אלפי נשמות הנמלים האפויות לפני כסא הכבוד והיו
מפצירות ומליצות יושר לריב מוישה הצדיק וזכה לשנים ארוכות
ולשיבה טובה ולרוב כבוד כי ביום ההוא ניקה ריב מוישה את הנמלים
מטומאתן.