ככל שהימים עוברים היא מעבירה בי את תחושת חוסר הודאות הקבע
בין שני בני זוג.
"אתה יורד לקנות חלב?" היא מפצירה בי בטון שרק אני מכיר.
"לא, אין לי כוח לדבר עם המוכר הדפוק הזה כל פעם שאני נכנס
למכולת הוא מזין לי את השכל שהחיים שלו מסריחים ומספר לי את
אותו סיפור שהוא מספר מאז שעברנו לגור פה".
"אתה פשוט עצלן ומחפש התחמקות מידית מכל דבר שאני מבקשת" היא
אומרת ואני פשוט לא מביון מה היא רוצה ממני.
כמה פשוט היה אם היתי מחזיר את הגלגל אחורה ולא מכיר את הזונה
המטומטמת הזו,רק בגלל שהיא כבר חלק גדול מהחיים שלי אז אני
מפחד לראות את החיים בלעדיה וחוץ מזה היא מוצצת מצוין.
בעודי יורד במדרגות וחושב על תרוץ טוב כדי לחתוך את השיחה
המטופשת אם המוכר במכולת אני נזכר שהיום יש לי סיבה לחייך כי
היום יש לי יום הולדת עשרים וחמש.
אני נכנס למכולת ומסתכל בפזילה קטנה לעבר המוכר ומתפלל שהוא לא
יתחיל עם הסיפורים שלו מה אני אשם שרע לו בחיים גם לי רע אבל
אני לא דופק לאנשים את השכל עם הסיפורים שלי. מולי עומד השכן
המרגיז שמגיע אלי בקביעות  כל ערב כדי להודיע לי שהבנין הזה זה
לא מועדון לילה ושאני מפריע לשקט הנפשי שלו בזה שאני שומע
מוסיקה בקולי קולות.
"אני מקווה שהיום לא תציק לי היום יש לי יום הולדת ואני מודיע
לך רישמית שאני הופך את הבנין "למועדון לילה" לכמה שעות " הוא
לא עונה וממשיך בשלו.
הגעתי הביתה עם החלב וכמה ממתקים שקניתי כדי לפתוח את היום
במתיקות עוד לא הספקתי לפתוח את הדלת ושירלי כבר מעצבנת אותי
"אתה לא יכול לנקות קצת את הבית תמיד אני צריכה לנקות אחריך"
אני לא עונה וממשיך לכיון המקרר כדי לשים את החלב המזוין
שקניתי.
"היום יש לי יום הולדת את זוכרת?"
"כן אני זוכרת אבל זה לא אומר שבגלל שיש לך יום הולדת אתה לא
צריך לנקות את הבית" .
אם יש טעות חמורה שעשיתי בשנה האחרונה אז זו הטעות לא היתי
צריך לעבור לגור איתה ,אני חייב לעשות משהוא בנידון חשבתי
לעצמי.
אני יוצאת לעבודה נתראה הערב".היא אומרת ואפילו לא מסובבת את
הראש לכיוני.
"ביי".אני אומר לה בזלזול ביי כזה של תלכי כבר.
היום אני ביום חופש מהעבודה כמה כיף להיות לבד,התחלתי לחשוב
והגעתי למסקנה שאין ביני ובין שירלי שום דבר חוץ משגרה שאותה
אני צריך לשבור בדחיפות.
אני צריך לעזוב אותה ומהר אפילו עכשיו ,הלכתי לכיון הארון
הוצאתי את התיק האהוב עלי והתחלתי לארוז.
"יש גבול לכמה שאני יכול לספוג ממנה" מלמלתי לעצמי.
החלטתי להשאיר לה מכתב קצר שיודיע לה על החופש התמידי שאני
נותן לה.
"אני חייב לעזוב ואין בי חרטות הכל יהיה בסדר.אני כבר אשלח
מישהו לאסוף את שאר הדברים " הנחתי את המכתב ליד הטלפון.
הרבה זמן רציתי לברוח מכאן אבל לא הצלחתי כי תמיד היתי משנה את
הדעה שלי ברגע האחרון אבל היום אני רציני.
אני יוצא מהדלת ומעביר מבט אחרון בבית וחושב איזה שוק היא תקבל
היום כשהיא תחזור מהעבודה המשכתי לרדת במדרגות ופתאום אני קולט
שאין לי איפה לגור אז החלטתי לחזור לבית הורי הזקנים לפחות עד
שאני אמצא משהו אחר.
היום ,אחרי שעברה כבר חצי שנה אני יושב בדירה הקטנה שלי ושל
אישתי לעתיד וחושב כמה הגורל כתוב ושצריך לעשות את מה שלפעמים
נראה הדבר שהכי לא נכון לעשות.
אין לי שכנים מעצבנים ויש לי מוכר במכולת שאוהב את החיים.
זו המתנה הכי טובה שיכולתי להעניק לעצמי ביום ההולדת עשרים
וחמש.
שירלי עזבה להודו קצת אחרי הפרדה שלנו ומתה בתאונה רוב הסיכוים
שגם אני היתי מת עכשיו כי הינו אמורים לנסוע ביחד.
מי אמר שאהבה לא יכולה להרוג.
כנראה בגלל שאני מאמין כל כך גדול באהבה הצלחתי להינצל.