[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמיר הניק
/
סיפור הבריאה

הוא היה הכל בדיוק כפי שהיה הכלום. בנקודה כלשהי על רצף הזמן
האינסופי, פקח את עיניו שרואות הכל ובחוכמתו הרבה הבין מיד
שאין כלום. הבדידות הכתה בו כפטיש על הסדן. לעיתים היה מתעצב
ומתכנס בעצמו, תוהה מדוע בכלל התעורר, אך עם הזמן נגלה בפניו
כוחו, שהיה כמעט אינסופי. תחילה חשב שכוחו חזק כאורך הזמן,
והוא ניצל אותו כדי להפיג את בדידותו הנוראה, שהייתה כבדה
מנשוא. בראשית צבע את הכלום בשחור, אבל הכלום נותר בעינו, ריק
וחסר משמעות לגביו. דף ריק המחכה לכותב. עתה יכל לראותו.
בעוצמתו ובדימיונו שנמשכו כמעט כמו ההכל עצמו, יצר את בריאתו
הראשונה. במאמצים רבים ברא גוש חסר צורה או יציבות, שנצץ ובהק
נוכח סביבתו השחורה. מעין חומר שלא היה חומר. גוש שהכיל בתוכו
כל כך הרבה, עד שכשהיה מסתכל לתוכו לא היה רואה דבר. עוצמה
אדירה אגורה בתוך כדור של בדולח. לעיתים היה שומע צעקות מתוך
הכדור, כאילו ניסה משהו לפרוץ החוצה. במשך שנים אינספור התעופף
הכדור בתוך הכלום, כמו ציפור שחוצה את האוקיאנוס במסע מפרך,
שבתחילה נראה כאילו שלא יגמר, אבל בסוף, כמו שהציפור נוחתת
חסרת הכרה על החוף שמנגד, נכנע הכדור לכוח שהיה בתוכו וקליפתו
קרסה. כתוצאה התפרץ החוצה בצעקה גדולה ובאור בוהק הכוח האדיר,
שהיה כל כך חזק, שאפילו ההכל והכלום לא דמיין שהוא יכול
להתקיים. אז, לראשונה, התמלא הכלום. שני דברים הוא הבין באותו
הרגע: מחד, השיעמום פג כעת, אך מאידך, הבין גם שכוחותיו, רבים
ככול שיהיו, סופיים, ושעליו להיזהר בבריאותיו, אחרת ימצא את
עצמו מובס על ידיהן. דבר אחד נותר כשהיה: הבדידות, עליה עוד לא
הצליח להתגבר.

היקום נולד צעיר וחסר נסיון או מודעות לעצמו. מיליארדים על
מיליארדים של כוכבים צבעוניים מילאו את השחור בצורות ובצבעים.
הצעקה הנוראה פסקה, ועמה כבה גם האור. היה שקט. השקט שרר ביקום
כאילו שסערה עומדת לפרוץ, ולאחר זמן, היא אכן פרצה. ההכל
והכלום זעם. הוא שנא את היקום הזה, שעתה יוכל רק לעצב חלקים
ממנו, אך לעולם לא להשמידו ולהתחיל מהתחלה את בריאותיו. בזעמו
הביא את הסופה. כוכבים התנגשו בעוצמה, נמעכו והתפוררו לאבק.
אחרים התעוותו ונוצרו בהם הרים וגבעות. עם הווצרות הגלקסיות
הסערה שכחה. ההכל והכלום בהה ביקום שזה עתה עיצב. למרות שעדיין
שנא אותו, הצליח להתנחם בעובדה שכוחו, גם אם סופי, רב מאוד.
הוא גם הבין שהיקום הזה שייך לו, כפוף למצב רוחו ולדימיונו.
הוא הפך חלק מהכוכבים לכדורי אש בוהקים, וכך האיר את החלל,
מבליט את יופיו וצבעיו. עם הזמן החל לחפש לעצמו בית. מקום בו
יפסיק להיות כה בודד. הוא חיפש את הכוכב המושלם למטרתו. שנים
אינספור נוספות חלפו והוא לא מצא. במקום בו היה הזעם מקודם,
היה עתה עצב, משהבין שישאר בבדידותו לעד. עמוק היה העצב ונוגה
כל כך, עד שחלק מהכוכבים התמלאו במים, שכיסו אותם לגמרי.
כשהבכי פסק, הרים את מבטו על היקום המלא והריק בו זמנית,
ורעיון צף ועלה. סביב שמש לא קטנה ולא גדולה הניח שורה של תשעה
כוכבים. הם סבבו אותה במהירות קבועה, כשמידי פעם מצל אחד מהם
על אחר מאורה של השמש. על הכוכב השלישי מהחמה, אותו חיבב
במיוחד מבלי לדעת למה, ברא יצורים קטנטנים, שצפו על פני הים
וניזונו מקרני השמש שחיממו את פני המים הירקרקים, שכיסו את כל
הכוכב. מכיוון שלא עשו יותר מאשר לצוף, במהרה השתעמם מהם, וחדל
לתת להם את צומת לבו. מתוך המים הרים יבשות, שעליהן צימח דשא,
עצים ושיחים. הוא צייר על היבשות הרים ובקעות, מדבריות ויערות
גשם רחבי ידיים. הוא הסתכל על יצירתו, ומבלי ששם לב, חשף את
חולשתו בשנית. לאט, מבלי למשוך אליהם יחס, הפכו היצורים לחכמים
יותר. הם הביטו מתוך המים על החופים וכמהו להגיע אליהם.
באיטיות החלו להתפתח, נוכח כוח רצונם העז. בהתחלה השתעשע ההכל
והכלום בניסיונותיהם לפתח לעצמם יכולת תנועה ונשימה שתאפשר להם
לשלוט קודם בים ואחר כך, אם יצליחו, גם ביבשה. הוא אף עזר להם
בכך שברא אצות ומיני צמחים בתוך המים. היצורים, שלא ידעו על
קיומו, שמחו בראותם את הצמחים וניסו לאכול אותם, ללא פה לא
יכלו. מהתיסכול הרב על כישלונם פיתחו היצורים פה ומערכות עיכול
והפכו לדגים. חלקם שאף ליותר והפך לטורפים ענקיים, בעוד השאר
נשארו לאכול את האצות, אבל כולם זכרו את הרצון להגיע אל האדמה,
והסקרנות שאחזה בהם הביאה אותם לשלב נוסף בהתפתחותם. בהתחלה
היו ליצורים שיכלו לחיות גם על היבשה, אבל לא יכלו להתרחק
מהמים להם עדיין נזקקו בשביל לחיות. אחר כך התפצלו - חלקם נשאר
במים משטעם והסתפק, והשאר החלו להלך על האדמה. כדי להתמודד עם
הטבע הענק שברא ההכל והכלום גדלו, והפכו ליצורים גדולים
ומגושמים, שעל פני הקרקע שאיפותיהם הרקיעו שחקים והם הפכו
לציפורים הראשונות. שוב גאה הזעם. ההכל והכלום כעס על התחרות.
על שלמרות העובדה שלמטה היו כל כך הרבה סוגים ומינים של חיים,
הוא עצמו נשאר לבד. הוא חשש מפניהם, פחד שינסו להשתלט על היקום
שלו, ולכן החליט להשמידם. הוא לקח סלע גדול מהחלל והשליך אותו
בכוח על הכוכב, פוצע ומצלק אותו לנצח. כמעט כל היצורים מתו.
חלקם היו חזקים מידי, חכמים מידי וקטנים מידי והם המשיכו
בהתפתחותם, נזהרים ומסתכלים היטב, משגיחים מפני הזעם שהיכה
בעולם.

בהזדמנות השניה שנקרתה בדרכם התפתחו היצורים בצורה שונה. הם
נשארו קטנים וחסרי חשיבות למראית עין, לא מושכים לעצמם תשומת
לב או קינאה, אך בו זמנית היו חזקים בהרבה מהיצורים הקדומים
שהתהלכו ברגליהם הענקיות על הארץ לפניהם. ההכל והכלום שמח
והתגאה ביכולתו לשלוט בבריאותיו. לעיתים כמעט שהצליח להתעלם
מבדידותו המחניקה והכובשת. הוא לא ראה שהיצורים היו חכמים יותר
מקודמיהם. הם הצליחו ללכת על שתי רגליים מבלי לפול, הניעו את
שפתותיהם כדי לצור הברות בעזרת קולם, שעם הזמן הפכו למלים
ושפות. הם אפילו יצרו דברים. בראו פתרונות לבעיותיהם במוחם
המבריק יחסית. בפעם השלישית ראה ההכל והכלום את חולשתו והחליט
לעזוב את הכוכב ולשקוע בעצמו עד קץ כל הזמנים. היצורים, מבלי
שידעו שהם כעת לבד, המשיכו בהתפתחותם. הם גילו את יכולת
היצירה, האש ואת השינאה שרחשו אחד כלפי השני. שבטים צצו
והתלכדו, הופכים את המקום בו דרכו למגורי הקבע שלהם. מתוך
החולות הרימו מבנים שעם הדורות גדלו והתרחבו. הם החלו לשאול את
עצמם שאלות, וניסו להבין מי הם ומה מעשם במקום בו הם נמצאים.
למה הגיעו לשם ומי בכלל דאג שיגיעו. כך קרה, שיום בהיר אחד,
מישהו אמר 'אלוהים'. עין נפקחה, ואחריה עין נוספת. חוכמה אדירה
ורבת שנים עמדה מאחוריהן. ההכל והכלום התעורר לשמע שמו. הוא
היה מופתע כשהבין את המתרחש למטה. הם נתנו לו, בעיני רוחם,
כוחות אינסופיים ואחריות בלעדית וחסרת עוררין על המתרחש בעולמם
הקטן, הקריבו לו קורבנות וסגדו אותו, מבלי לדעת אפילו אם הוא
באמת קיים. אלוהים שמח. הוא חייך אליהם ועזר להם לגדול
ולהתפתח, עזר להם להחכים וללמוד, תוך שהוא הופך אותם לתלויים
בו, על מנת שלא יוכלו להשתחרר לעולם מאחיזתו. יותר מכל עזר להם
להלחם אחד בשני בשמו. הוא לא שם לב שבכך הוא פוגע בעצמו. אותם
יצורים חלשים ושבריריים, שללא השמש והמים אותם יצר בכוחותיו לא
יכולים לחיות, הם בעצם הוא. הבדידות פסקה כשהיה בקרבתם. הוא
הניח להם להמליך אותו כשליטם הבלעדי, בצורה שבה בחרו. אלוהים
היה מאושר, ומרוב אושר לא הניח להם לנפשם, דבר שאולי צריך היה
לעשות, מפני שהיצורים הללו החלו להתנער ממנו. הם לא רצו בו
עוד. הוא גרם להם סבל וכאב, הפך אותם לעצובים ומרים. הם החלו
להלחם בו. חופן מורדים אומנם, אבל הם הצליחו להפחיד אותו
ומלחמתם גרמה לו להטיל תוהו בעולם. לפתע, החלו שוב לראות
ולשמוע בעצמם. החלו מחדש לחשוב להמציא פתרונות לבעיותיהם, מבלי
להסתמך על כוחו שיגן עליהם, ולמרות שרובם הגדול עדיין האמין
בו, ידע 'אלוהים' שמעתה ועד עולם אותם אנושיים קטנים וחסרי
חשיבות יהיו חזקים ממנו, ושהוא עצמו, עם כל כוחו הכמעט
אינסופי, לא ישמיד אותם. הוא גם לא יחזור להיות חלק מהם. הוא
כבר לא יכול - לא עוד.

הבדידות החלה לנעוץ בו את תופריה מחדש. הוא חזר לעצבות והקדרות
שחשב שנעלמו זה מכבר, אך הפעם לא יכל לשקוע בהן כמו שעשה בעבר.
הוא העניש את עצמו על כשלונו, וגזר על עצמו לבהות לנצח
באנושיים משתלטים על העולם וסביבתו, מבלי שיוכל להתערב. אי שם,
על קו הזמן האינסופי, חזר ההכל והכלום לעצום את עיניו, ולא
יפקח אותן שוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במקרה הכי גרוע,
כל היקום יושמד,
בגלל שאלוהים
לחץ על הכפתור
הלא נכון.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/7/02 11:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמיר הניק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה