טרקתי את הדלת שבחדר ונעלתי אותה מבפנים, ואז בלי שום מחשבה
נוספת צעקתי לעברו "אני כל כך רוצה שתעלם!" , הדלקתי ת'מערכת,
שמתי ת'דיסק שמאיה הביאה לי על פול ווליום ולא הפסקתי לבכות.

ככה זה היה, הייתי חייה משבת לשבת כמו שאומרים.
כל פעם שרועי חזר הביתה אמא כבר לא התייחסה אליי, מגהצת,
מכבסת, מבשלת, מעניקה אהבה, מראה שמחת חיים, והכל בשביל רועי!
הרגשתי כאילו אני לא רצוייה, אני מכבדת את אחי נורא, ואוהבת
אותו, וגאה במה שהוא לקח על עצמו, גולני הוא אמר "רק גולני!"
וזה מה שהיה...
הוא התקבל ליחידה המובחרת הזאת, אמא היתה כוססת ציפורניים
ומלאת עצבים עד לרגע בו שב הביתה, אבא? אבא גם היה לחוץ אבל
הוא לא הראה את זה חיצונית, אני דווקא ראיתי סימנים לפי
ההתנהגות שלו, כששמענו על פיגוע באיזור של רועי הוא ישר התחיל
בתנועות חדות, שינה הבעה ראו שהוא דואג... הוא בנה לעצמו מין
מסכה של בן אדם קשוח, עצבני שחס וחלילה והוא יחייך ליד המשפחה
הקרובה.

אני לא מחפשת תשומת לב! ממש לא! לא חסר לי כלום בחיים, הכל טוב
לי! אבל זה לא סוד וזה דיי ברור שהמשפחה שלי והחיים שלנו
מתקיימים סביב מה שקורה עם רועי, וזה דיי הפריע לי מכמה
בחינות: מבחינת הלחץ שהיה במשך השבוע, וכשרועי הגיע בסוף השבוע
הוא ואבא תמיד התווכחו על האוטו, ואמא שנורא כאב לי לראות אותה
מודאגת בגלל רועי, בגלל הבן הגיבור שלה שמשרת במקומות ששאף
להגיע אליהם, "מקומות האקשן", היחס שקיבלתי מאחי הגדול והיחיד
היה בלתי נסבל, הוא היה הבן אדם היחיד שירד עליי בכל העולם,
אבל מה? הוא יירד עליי "בכמויות" בשביל כל העולם! אם למשל לא
הייתי הולכת לביצפר בגלל שסתם אין חשק, אמא היתה כועסת , אבל
כשרועי ביקש להוציא גימלים זה היה בסדר גמור, שיעשה הכל אבל רק
שלא יכניס לעצמו כדור בראש!
זהו.. זה פחות או יותר מה שהלך בבית, מתח עצום!

באותו היום התפוצצתי, לא יכולתי לסבול עוד, רועי כמו תמיד ירד
עליי כמו שרק הוא יודע, אמא שמעה את מה שהלך ואני בטוחה שהיא
ידעה שהוא אשם, אבל היא כמו תמיד מצדיקה את רועי. לא יצאתי נגד
המילים שלה או שלו פשוט קמתי לעבר החדר שלי וקצת לפני שטרקתי
ת'דלת, הוצאתי תמשפט שלאותו הרגע נשמע כל כך סתמי "אני כל כך
רוצה שתעלם", הדיסק של מאיה דיכא יותר.
יום ראשון, הכל ממשיך כרגיל, רועי לא מבקש סליחה חוזר לבסיס
וכלום לא קרה... עם אמא כמו תמיד ניסיתי לשמור על "ברוגז" אבל
כמו תמיד היא והבדיחות שלה שוברות אותי.

אחרי שבוע ביום חמישי כשאמא עשתה ת'הכנות לשבת ובין לבין בהתה
בשעון, "מתי כבר הוא יבוא?" היתה ממלמלת. הטלפון הקפיץ אותי,
עניתי, מהצד השני רועי "את אמא" , בלי שום מילה נתתי לה
ת'טלפון ולפי ההבעות שלה ומילותיה הבנתי שהוא נשאר שבת בגלל
המצב.
יום למחרת, יום שישי, היום להתפרקות מכל השבוע. קמתי עם הרגשה
רעה כזאת, שאי אפשר להסביר אבל מרגישים שמשהו דפוק, ניסיתי
לחשוב מה זה יכול להיות אבל לא עלה לי כלום.
חזרתי מביצפר, אמא ואבא עומדים ליד האוטו שאלתי "לאן זה?" אבא
אמר "קצין העיר היה בבית ואמר שרועי היה מעורב בהיתקלות עם
ערבים" מאותו הרגע אותה ההרגשה שליוותה אותי כל היום רק
התחזקה, אני לא יודעת מה ההיתי מעדיפה- או לא לשמוע וגם לא
לדעת ממה ההרגשה הרעה, או לשמוע ושהיא תתחזק...
הלב דפק נורא חזק, הדמעות איימו לצאת, כל הכוח אזל והרגשתי
צורך לשבת, נכנסו למכונית בדרך לבית החולים.
נסיעה של שעה וחצי, כל אחד מאיתנו רוצה כבר להגיע, שמישהו ירים
את האוטו ויניח אותו בבית החולים, הדמעות זלגו מעינייה של אמא,
האבא הקשוח שלי מנסה להרגיע אותה שיהיה טוב ושהיא סתם מכניסה
לעצמה דברים לראש, ראיתי כמה שהוא מנסה לשמור על קור רוח,
להיות חזק בשבילה אבל כל כך בלט כמה שהוא רוצה להתפרץ.
התחלתי לחשוב, מלא מחשבות רצו לי בראש, ואז חשבתי על הפעם
האחרונה שראיתי אותו, שהחלפנו מילה... ונזכרתי ב"משאלה" שלי...
וזה כאב! האשמתי את עצמי ורציתי להיות במקומו!
הגענו, בקבלה הרופא ניגש להורים וסיפר שרועי חסר הכרה ושכדור
פגע לו בראש, "הוא יהיה בסדר" הכדור פיספס "רק" כמה סנטימטרים
ורועי היה מת.
נכנסתי לחדר שלו אחרי הרבה לבטים, נעמדתי ליד מיטתו, הסתכלתי
עליו, על רועי- הוא שתמיד היה יותר חזק נראה כל כך חלש פתאום.
כעסתי על עצמי בגלל העובדה שהוא כל הזמן הפגין כמה כוח יש לו,
ועכשיו? עכשיו הוא חסר בכוח והכל בגללי...אני לי מכירה את רועי
הזה!  יצאתי מהחדר במהירות.
אחרי שבוע קשה במיוחד, וארוך מאוד,נסענו לבקר אותו עדיין חסר
הכרה אבל לדבריו של הרופא המצב משתפר, נכנסתי לבד לחדר של
רועי, אמא ואבא נכנסו למשרד הרופא כדי לסדר כמה דברים.
הבטתי בו, כל השבוע שמרתי הרבה כוחות לרגע שאני יראה אותו, אבל
עכשיו ברגע האמת אני מרגישה שוב פעם חסרת כוח. הדמעות זלגו,
והגרון צרב נורא.
ישבתי לידו קיוויתי שיקשיב לי והתחלתי לדבר, ממש בלי שליטה:
"אני מבטיחה שכשתחזור להכרה אני לא רבה איתך על שטויות, אני
מפסיקה להסתכל על כל פיפס שעושים למענך, העיקר שתקום! תסתכל
עליי ותסלח לי על המשאלה שהבעתי, תירד עליי קצת"
הסתכלתי עליו, היתה לו תחבושת על הראש, הושטתי את ידי והחזקתי
חזק בשלו, בכיתי, השפלתי מבט, רציתי שהכל יגמר שהוא יהיה בבית,
יפגע בי! שהכל יהיה שוב מעיק אבל רגיל!
עצמתי עיניים חזק חזק קיוויתי לפתוח אותן ולא להיות בבית
החולים ליד אח פצוע. ואז שמעתי אותו, קול צרוד שמביע עד כמה
הוא חלש, הוא אמר לי "אף פעם לא ראיתי אותך בוכה, ועוד בגללי?"
חיוך היה על פניו, הוא סלח לי! הרי שנינו יודעים שאני בוכה
הרבה, בעיקר בגללו אבל אף פעם לא נתתי לו תתענוג לראות שהוא
מצליח לפגוע בי עד כדי בכי.
פקחתי ת'עיניים, הסתכלתי עליו, עלה לי חיוך ענק על הפנים וכל
הגוף התחיל "לחגוג" הרגשה שלא ניתנת לתיאור.
"למה את מחכה? אני רוצה חיבוק!"
קפצתי עליו, "אני מקווה שלא לקחת ברצינות את האישור להמשיך
לרדת עליי..." אמרתי.

מאותו הרגע אני שומרת על הפה שלי וחושבת פעמיים לפני שאני
אומרת משהו, גם אם אני נורא עצבנית!