אני כותבת לך, ילדה יחידה שתמיד חשבה שהיא היחידה בעולם.
לך, שמאז שאני מכירה אותך, חושבת שהיא הכי טובה, הכי יפה,
והיחידה שצריכים לדבר איתה. איתך ולא עם אף אחד אחר.
לך, שפעם היית חברה שלי.
לך, שפעם היית החברה הכי טובה שלי.
לך, שהפנית לי את גבך, כי ככה היה לך נוח.
לך, שבטוחה שאני אהיה שם כשיהיה לך קשה, למרות שלא היית.
את, שבטוחה שאני מעריצה אותך.
את, שבטוחה שאני וכל העולם מקנא בך.
את, שמבטלת את עצמך בפני האדם הראשון שמוצא חן בעינייך.
את, שחושבת שאני רוצה להרוס לך כל קשר שלך.
את, שכל כך יהירה, שאפילו אם יאייתו לך את זה, את לא תביני למה
מתכוונים.
לך, שמוכנה לדרוך על יבלותיהן של האנשים הכי קרובים אלייך,
בגלל שאדם אחד, שהוא בעל החשיבות "הכי" גדולה, יכול להיפגע.
לך, שמצד אחד דורשת כנות, ומצד שני לא מסוגלת לשמוע אמת.
לך, שאת כל כך צבועה מטבעך, ומשוכנעת שכל התנהגות שהיא לא כמו
שלך היא צביעות.
את, שכבר לא מכירה אותי.
את, שנשארת מאחור, בזמן שאני עברתי את הגיל שלך.
את, שכבר לא יודעת מה משמח אותי ומה מעציב.
את, שכשהכרתי אותך פגעת בי, ואת ממשיכה כהרגלך.

אני כותבת עלייך, שכבר הגענו לשלב שאני לא יכולה להגיד לך כלום
מהעיוורון שלקית בו.
עלייך, שממהרת להיעלב ממשפט לפני שאפילו הבינה חצי מהמילים
שנאמרו בו.
עלייך, אבל לא אלייך.
כי אם המכתב היה אלייך, את לא היית מבינה.