המלחמה לא היתה בדיוק מלחמה, הקרב לא היה קרב ובטח שהנדב"ר לא
היה נדב"ר...
עומק לבנון כח תו"ס המונה שנים עשר לוחמים בניהם קצין בדרגת
סגן ומשנה לו סמל המחלקה.
בניגוד לכל ההבנות נתקלנו בפלוגה סורית בת כשמונים לוחמים,
מזוינים לתפארת שטווחו בנשמתנו.
היו אחוזים היטב במעלה ההר, מחופרים מבוצרים מאחורי עמדות
איתנות, אנחנו במורד, לא להקיא ולא לבלוע, כמעט בלתי אפשרי
להסתער ולו בגלל השיפוע שהיה לטובתם, גם לא לסגת אז אנחנו
היינו נחשפים לחלוטין לאש סורית מלאת תאוות הרג, שלא לדבר על
יחסי הכוחות ששמו ללעג כל מוטיבציה צה"לית מיתוסית אפילו.
אני חייכתי, ידעתי שכולנו נמות, תגובה להתגרות סורית דרשה
התערבות של הדרג המדיני, צה"ל לא ישלח מסוקי קרב, או גדוד חי"ר
לחלץ אותנו מחשש להסלמה והיגררות למלחמה כוללת בכלל.
ויתרתי על התנוחה הקרבית, והחלפתיה בישיבה מזרחית כשגבי אל
האויב.
שתי דקות אחרי וכל הכח כולל המ"מ עבר לתנוחה הצינית הזו, שנים
עשר לוחמים, ישבו במעגל כשכדורים שרקו לידינו. ירון פתח
בבדיחה, קצת לפני שסיים אותה חטף כדור בראש, הגולגולת שלו
התפצפצה , חלקי מוח עפו עלינו, עודד הסמל בכה " אבל לא גמרת את
הבדיחה, לא גמרת את הבדיחה..." מין הומור של הלם קרב
שכזה...זחל אליו אבל לא היה בדיוק מה לחבק. "טוב יאללה בואו
נשתכר" אמרתי והוצאתי מימייה, שמתי עצמי כאילו יין יש בתוכה
ולגמתי ממנה תוך צחוק ודיבור של שיכור, כולם עשו ככה...
"חחח תראו תראו כמה שכל יש לירון", אמר גדי וניגב מעצמו חלקי
מוח, התפקענו מצחוק.
הורדנו נעליים וגרביים, התחושה הייתה נפלאה.
באותם ימים נאחזנו במוצב ג'אבל בלאט, וההוראות היו שתמיד שישה
עשר לוחמים מתוך שמונה עשר ישנים עם נעליים לאות כוננות, כך
שבכורח תורנות אוורור הרגל הרצחנית, היה זה צ'ופר לא נורמלי,
הסורים ירו ואנחנו שיחקנו באצבעות רגלינו.
אמנון נחשב לחייל  סוציומאט, אני תמיד ידעתי שלא היה כזה בכלל,
בסך הכל היתה לו דינמיקה גרועה עם המחלקה.
לדעתי היה לו כל כך רע עם יחס המחלקה, שהחליט לעשות מעשה שנחשב
אובדני, גם באותו קנה מידה שלכאורה כולנו ידענו  על קצנו הקרוב
מאוד.
"חבר'ה, זה בסדר אמנון יציל אתכם, אני לבד, הולך לדפוק את כל
הערבושים שם למעלה, כבר אני חוזר"
אמר, לקח משמעון המ"מ בחשיבות את אפודו המשופצר ונישקו המקוצר,
שם בכיסו עוד רימונים והסתער, בהתחלה לא טרחנו אפילו לסובב
אליו מבט, אבל אחרי יותר מעשר דקות הבנו, שמתחולל שם קרב.
אמנון לבדו, הרג בעשרות מהם, בשלב מסויים חטף צרור ברגל, אבל
המשיך מעמדתו שהפכה להיות יעילה להרוג בהם, גופו היה מוגן
מאחורי גרוטאת מכונת כביסה שנראתה די חדישה, רק רגליו וידיו
היו חשופות.
אותה תמונה גרמה לי לבכות, היה משהו מאוד קונטראסטי:
חייל פצוע בשדה קרב חסר סיכוי לפני מותו שתופס מחסה מאחורי
מכונת כביסה ביתית, כל כך לבנה.

עד שהגיע כח או"ם שהצליח לשכנע את הסורים שהם מפרים הבנות,
אמנון איבד את שתי ידיו ורגליו, גידם לחלוטין, נראה כמו צב,
שותת בטירוף, רק כשעצרנו את פרץ דמו מגדמיו החל צורח "אמא אין
לי רגליים וידיים, אמא אין לי רגליים וידיים." , מה שלא ידע
באותו זמן שגם אין לו אמא, אבא שלו איש מכה רצח אותה, חתיכת בן
זונה אבא שלו, בתחקיר יצאנו בסדר, כולם פיברקו אותו דבר.
אני צחקתי לעצמי שיום אחד כשיהיה שלום עם הסורים, יערך מפגש
משותף בננו לבין הסורים באיזה תוכנית אירוח  והכל ייחשף.

אה כן, אמנון.
אמנון חי, חי וקיים, קיים וצועק.
"המדינה חייבת לממן לי את האורגזמות"... על כך אמנון התעקש
ושלח מכתב רשמי ומתוקשר למשרד הביטחון.
לאור זרקורי העיתונים נאלץ דובר משרד הביטחון להיות דידקטי
ולהגיב בקצרה: "עם כל הצער ההערכה וההכרה בצל"ש של מר אמנון
לוין, מחלקת השיקום של משרד הביטחון נתקלת בקושי מוסרי לספק לו
את דרישתו ".
אמנון לא ויתר, שנים נאבק משפטית ללא הועיל, עתר לבג"צים
והצליח להגעיל את כל המערכת.
המחשבה על בנאדם לא נעים, גדום לחלוטין, שוכב עירום על מיטתו,
כשזירגו מזדקר בתובענות המאיימת לפצות על כל איבריו החסרים-
באמת לא נעימה.