לפני יומיים מצאתי מודעה באינטרנט "לחברת פירסום דרושה", מצב
המזומנים שלי לא משהו בימים אלו... ועבודה בהחלט נדרשת, מיקום
החברה נראה מבטיח, מכירה את האיזור, רק בניינים טובים יש שם;
חברות פירסום וכאלה... מבטיח אקשן תמידי, ואנשים צעירים.
והבוקר החלטתי לעשות מעשה ולהרים טלפון, לנסות אף פעם לא יזיק.

השעה הייתה שמונה ורבע, ולא הייתי בטוחה שמישהו יענה לי, אך
כעבור רגע השיב לי קול אישה נעים מצידו השני של הקו: "שלום, זה
לגבי העבודה", "כן", השיבה, "יש לך קורות חיים?" ואני בחצי
היסוס "יש אבל, אני רק בת 19, לא עשיתי יותר מידי בתחומים
האלו"... שמעתי אותה מחייכת, "את יודעת מה, את נשמעת אחלה,
בואי הנה שנראה אותך, אולי יהיה אפשר לסדר לך משהו, בכל מקרה
תביאי את הקורות חיים הכי מרשימים שלך" קולה ציחקק כשאמרה את
ה"מרשימים", ואני כבר הבנתי ת'פרנציפ...

מורידה את הרגליים מהשולחן, אז מה אם יש לי נעלי בית, צריכה
להמנע מההרגל המגונה הזה, קמה מהכיסא מורידה מעלי את חלוק
הבוקר, על השולחן עוד ממתינים לי העיתון עם כותרותיו המזעזעות,
שבימים אלו אני מורגלת אליהם, שמחה כל בוקר מחדש שאני לא קוראת
את "מעריב" או "יא אידיוט אחרונות" מי יודע מה זועק שם הבוקר
באדום שחור. מעל קנקן מיץ התפוזים שסחטתי מטפטפות טיפות, חומו
של מאי חודר גם לקור המלאכותי של צינת המקרר. עוגת המשמשים של
'רולדין' שאני כה אוהבת, מונחת מפתה למולי, אוף אם רק היה לי
המתכון... אבל צריכה להתארגן.

נכנסת להתקלח, המים גולשים קרירים על גופי, וקצף הסבון מלטף
אותי, אוהבת את הריח הזה של הבוקר... יוצאת משם אחרי דקות,
ומתנגבת. מתיישבת על המיטה למרוח את גופי בקרם לחות, עם החום
של העיר הזאת אי אפשר לשרוד בלי קרם שיאזן את התחלופות הלחות
המטורפת והמגעילה שבאוויר, עם הפיח המצחין.
אצבעותיי עוברות במהירות ובמיומנות על עורי, חורשות חריש עמוק
כל פינה כואבת ומעירות אותי בעיקצוצים משאריות עיפות הלילה
שלי.
כשגופי בוהק ורך אני נעמדת מול המראה, "קורות חיים מרשימים,
מה?" מביטה על ערימת החזיות שלי, תלויות בשלל ומגוון צבעים,
מסיתה את שער ראשי מעל שדי, בבוקר הוא תמיד גלי, שאר היום הוא
חלק ובוהק בשמש. מלטפת את החזה שלי, הפטמות הכהות הגדולות
זוקפות מבט גם הן לראות במה ינוחו היום... בוחרת בחזיה בצבע
יין, תחרה מאופקת בפרחים מעטרת את חלקה העליון, מניחה לה לעטוף
את החזה הגדול שלי, מעצבת אותו בתוכה.ומלטפת את התוצאה בסיפוק,
תמיד אהבתי את החזה שלי, פורץ ומתריס, מסובב אחריו עשרות
עיניים, מלא, רך וגמיש, עומד ומתחצף אל העולם.
בוחרת תחילה בתחתוני תחרה תואמות, אך מחליטה להכנס דווקא
לתחתוני סטן שחורות עם הטריק שאני כל כך אוהבת, טיק-טקים קטנים
שפותחים את החלק העליון של התחתון ומשאירים אותי חשופה...
מחברת לקצותיהם בחורים המותאמים את חוטי הסטן שלהם, וגורבת
לרגליי גרביוני קיץ אוריריים שחורים שמגיעים עד ירכיי
ומסתיימים גם הם בפרחי תחרה בצבע יין, כל רגל והגרבון שלה.
מצמידה את חוטי הסטן אליהם, מי יודע אם הם יהיו ביריות היום או
ישארו בבתוליהם הטיק-טקיים. המצאה נהדרת שאני בדר"כ שומרת
למאהביי הנבחרים בלבד, אבל היום אני צריכה להרגיש מיוחדת,
מרשימה, ואין כמו קצת סקס אפיל כזריקת מרץ עבורי, ולזקירה
מהירה של העומדים מולי... את העבודה הזאת אני הולכת לקבל!
שולפת מהארון חצאית קאנביס נעימה בגוון חיוור, ארוכה אך מחטבת
כל קימור וכל תו ברגליי, מסתירה היטב אך חושפת מקום למחשבה...
בוחרת בחולצת כיווצים אדומה וזולה שמצאתי פעם, קושרת אותה
כקולר סביב צווארי. אוספת את שערי הארוך וקושרת אותו בסיכה
לראשי, קצוות קטנים של גלי שער מעטרים את ראשי. המראה כפרי
ופשוט מחד, ומלא אירוטיות מאידך. משיכה קטנה של ליפגלוס
דובדבנים על שפתיי, בשרניות, מתגרות, מלאות חיוך, מפדרת קצת את
פני וחוזרת למטבח. מדפיסה מהמחשב הנייד את הרזומה שלי, את
העבודה הזאת אני לא הולכת לפספס...

נעלי הבובה הקיציות שלי ממתינות לי ליד הכניסה, אני קופצת איתן
בקלות למטר לשמונים, לא שגם ככה חסר לי גובה, הפסקתי לספור
ממזמן את הסנטימטרים, עיכלתי כבר שיש מקומות בהם אני פשוט
גדולה...
לוקחת את תיקי מכניסה לתוכו את הניירות שהדפסתי ומוציאה ממנו
את משקפי השמש שלי, והנה אני כבר בדרך.
אחרי 20 דק' של נסיעה באוטובוס אני עומדת מול בניין משרדים
גדול, מביטה בכתובות לאתר את הקומה המיועדת. 8 קומות אני צריכה
לעלות... וממש לא מתחשק לי להרוס את כל מה שהשקעתי בהופעה,
עדיף להמתין שמישהו יבוא, מאשר לעלות ברגל, כי במעליות לא
יעזור בית דין, אני לא עולה לבד.

שעה עברה מאז הטלפון שלי, יש לי זמן... מהכניסה מגיע איש מבוגר
בחליפה כחולה, שיערו מוכסף, והוא לוחץ על כפתור המעלית "עולה
למעלה?" מביט בי ושואל, "כן" משיבה בחיוך "מחפשת עבודה", "את
למשרד פירסום" שואל כשאנו נכנסים למעלית, ואני מהנהנת בחיוב,
שוקעת לתוך עיניו חצי מהפחד, חצי בחינה של הירוק היפיפה בהן...
הוא מצידו מעביר בי מבט, ושנינו עולים בשתיקה מחליפים מבטים.

הפעמון מצלצל ואני יוצאת בצעד בטוח החוצה, לא מביטה לאחור. דרך
הדלת השקופה אני יכולה לראות את פקידת הקבלה בדלפק, והיא נאה
בהחלט. "שלום, באתי עבור העבודה, דיברתי איתך הבוקר" עינה תרות
סביב משהו אחר, מהנהנת, ופונה אלי, אך אני שקועה מידי בפרפרי
הבטן שלי מכדי להסתובב להביט מה גונב את מבטה. "כן, איתך
דיברתי הבוקר?", והיא מחייכת אלי בשיניים צחורות "בהחלט, קורות
חיים מרשימים... אמרת." משדלת את עצמי לא לחייך מעבר לנדרש
ולסלק את המחשבות שזוחלות לי לראש... שערה מתולתל שחור, שפתיה
ורוד מסטיק תמים ובהיר, והיא שזופה מן הים... עבודה! עבודה!
נוזפת בעצמי. תתרכזי, לא באת הנה כדי לרדוף שמלות... "אפנה
אותך לאחראי" היא אומרת "אבל משום מה נראה לי שתסתדרי מצויין,
את נראית יופי..." צמרמורת עוברת בגופי, "תודה, גם את" ואני
כבר פונה לכיוון הדלת שמתווה לי אצבעה המחודדת, בחיוך שגורם לי
להרגיש יפה אף יותר.

מאחורי הדלת יושב בחור צעיר, שנראה כאילו יצא מפרסומת, "באת
בקשר לעבודה?" הוא מתבונן בי, "כן" אני משיבה בקול רך, "אני
אמיר" הוא מושיט אלי את ידו, לחוץ אותה בנעימות. "שבי בבקשה",
ואני מושיטה אליו את הדפים מתוך תיקי, הוא מעיין בהם בקפידה,
מביט מידי פעם אלי, ולא ממש ברור את מי הוא בוחן יותר... "אי
אפשר לומר שעשית יותר מידי בתחום". הוא מרים הישר לעיני מבט
משועשע, "נכון, אבל אני בהחלט מיומנת וחרוצה. מוכנה להוכיח זאת
בכל דרך, חוץ מזה שהגיע הזמן לעשות משהו בחיי, וזה נראה לי
מקום טוב להתחיל." חיוכי מתריס לעברו בעודי נמתחת, ובלי מיסים
מבליטה את שדיי כאילו בהיסח דעת... "להתחיל, בגיל כל כך צעיר?"
הוא שואל, ומשהו ניצת במבטו. "תתפלא, אבל בגיל כזה אפשר להספיק
לא מעט" משרבבת את שפתיי לעומתו, כמו לוגמת לתוכי כוסית של
אומץ. חושבת לעצמי "למה בן כמה הוא?"...
"אני מבין" הוא אומר. "תראי, אני רואה שלמדת עיצוב, ושקיבלת
כמה פרסים עוד כשהיית בבי"ס, זה נראה לי לא רע." "כן" אני
מחייכת, "נסה אותי, אולי תופתע"... "בכל דרך, אמרת?" ואני
מהנהנת בהחלטיות. "אם כך נראה לי שאקח אותך לסיור קטן, שתראי
מה הולך פה, נראה בינתיים מה אפשר לעשות למענך..."
עיניו בולעות את ישבני כשאני קמה, והוא מוביל אותי אל מחוץ
לדלת כשידו נוגעת לא נוגעת בו, ואני בצעדים בטוחים ממשיכה.
המשרד גדול, אנשים זזים בו מסמכים בידיהם, צחוקים ומוסיקה,
אווירה צעירה, אני חושבת לעצמי, זה בדיוק מה שאני צריכה
עכשיו... מאחת הפינות מגיח מישהו על רולרבליידס, אני לא מספיקה
לעכל וזזה במהירות, מועדת מסוחררת קצת לזרועותיו של אמיר,
הרוכב ממשיך במסלולו, מביט בי מאחור במבט תוהה. "הופה, זהירות"
הוא צוחק, "הייתי צריך להזהיר אותך", הוא מביט אל הרצפה, "אל
תלכי בתוך הפסים האלו, זה מסלול לרולבליידס." "טוב אז עכשיו
אני יודעת" אני מתיישרת, מסדרת את עצמי ומחייכת אליו. "יפה
כושר ההתאקלמות שלך הוא אומר" מלטף את גופי במבט, "רשמתי
לעצמי, ועכשיו בואי" ובידו מכוון אותי לאחד החדרים.

כשאנחנו נכנסים אני רואה סקצ'רים עובדים במרוצה. מכחולים,
מחשבים, עפרונות, שולחנות עבודה מוארים וחלונות גדולים נהדרים.
"נראה לך שתוכלי להסתדר בסביבת עבודה כזאת?" הוא שואל "אני
חושבת שכן, אבל אמרתי לך שתנסה אותי"... "המממ" הוא חוכך, "בא
לך על פרוייקט?" מביטה בו בעינים צוחקות "בא לי על הרבה
דברים..." והוא מושיב אותי ליד אחד השולחנות "אם כך, הסבירי לי
למה 'בא לך' על העבודה הזאת, יש לך את כל הציוד לפנייך, קחי את
הזמן אני פה". קצת מבהיל העסק אני חושבת לעצמי, אך אני מוכנה
לקחת את הצ'אנס, מתיישבת ליד אחד משולחנות האור, והוא מתיישב
עליו לצידי, יש לו עכשיו את כל הפנאי שבעולם לחקור ממעל את
שדי, ואת עבודתי, כשאני מנסה לחשוב איך לעזאזל משווקים את
עצמי...
אחרי שעה קלה של חשיבה, ועוד שעה ומשהו של ביצוע אני מגישה לו
את הדף, הוא מתבונן בי עמוק לתוך העיניים. רעד עובר בכל גופי.
הוא מרגיש בו "girls just want to have fun, מה?" הוא מחייך
אלי, "so get-up girl the fun is just begging, עם עין וידיים
כמו שלך, אני חושב שאפשר לסדר לך משהו..." אני מחייכת אליו,
"מה? ככה סתם בלי ראיון?" הוא מביט בי בריכוז, "אני את מה
שהייתי צריך לראות ראיתי" הוא מלטף את ידי, "לא יודע כמה בנות
היו עומדות בלחץ."  ושוב מבליח אל לחיי חיוך "ברור לך שנתחיל
מקטן..." הוא אומר. ואני מהנהנת. פוגשת שוב בעיניו, מרגישה את
חום גופי עולה מניצחון, ומתשוקה, הוא לא עזב אותי לרגע כל הזמן
שישבתי שם, הוא חקר כל שעל בעבודתי, בגופי, ולקח אותי! לקח
אותי אליו.
"כדי לעשות את זה רשמי, אני שולח אותך למנכ"ל שלנו, הוא כבר
יבחר מה לעשות בך, אני את ההמלצות שלי שולח".

אני נשלחת לדלת בקצה הקומה, חלונות גדולים מובילים אותי בדרך
אליה במסדרון מואר אור שמש ומלא צמחייה... אני דופקת בדלת, מן
העבר השני אני שומעת תיפוף רגלי אישה, והדלת נפתחת, מזכירה
מסודרת בחצאית קצרה עומדת מולי, אפשר לראות את קצה הביריות
שלה, ניכר שהרישול הזה מכוון, ואני תוהה את מי היא מנסה
לפתות... היא מכניסה אותי ויוצאת מן החדר, אני רואה למולי כיסא
וגבו מופנה אלי, החדר מלא אור. החלונות הנהדרים האלו מעצבים
ממש את החדר. "חיכיתי לך", נשמע קול מצידו השני של הכיסא "לא
הפליא אותי ההמלצות שאמיר מסר לי", ואז הוא מסתובב ולפני נגלה
האיש הכסוף מהמעלית... "הו" אני פולטת אנחת הפתעה, "אתה עובד
פה" "כן, מה חשבת שרק ילדים רצים פה כל היום על רולרבליידס,
מישהו צריך לנהל גם את העסק" הוא מחייך אלי. ובאחת אני מרגישה
איך הקרח נשבר.
עיניו תרות שוב על גופי "להוכיח בכל דרך, אלו מילים קצת גדולות
לא?" הוא מביט אלי... פי נפער לרגע "לא, זה די נכון. אבל איך
ידעת שאמרתי את זה?" הוא שוב מסובב את הכסא לחלונות, משקיף אל
העיר. "פה במשרד אני רואה ושומע את הכל..." מסך יורד על
החלונות ואני רואה עשרות ריבועים קטנים מהם מבצבצים כל עובדי
החברה... את משרדו של אמיר, את חדר הסקצ'ים ואת חדר העריכה,
הקופירטרים, והישיבות. את הדלפק. את הדלפק...! מבטי ננעץ
במזכירה... "ענת מעניינת אותך" הוא קוטע את מחשבותי. "אהה,
אהה..." אני מגמגמת, זה בסדר, כל המזכירות פה מסתובבות כמוך,
את לא היחידה שחשבה על ביריות בימנו... אני משער שראית את זה
כשתמי יצאה" פי שוב נפער בתדהמה, "איך?!" הוא ממקד את התמונה
בסרט המסדרון, מריץ כמה קטעים אחורה, ואני רואה את עצמי מועדת,
את חצאיתי מתרוממת לכדי טפח, ואת חוטי הסטן שלי מבצבצים...
"אמרתי לך שאני רואה הכל". אני מסמיקה נבוכה קמעה...
"אז מה אתה רוצה ממני?" "אני לא רוצה דבר" השיב, "את מתאימה
לחברה שלנו, את מוכשרת, השאלה היא מה את רוצה...?" עדיין
מבולבלת השבתי "אני רוצה לעבוד...", הוא מסתובב אלי, מתיק פניו
מהמסך, "ואת ענת את לא רוצה?" סומק שוב הציף את לחיי... "זה
משנה?" "בטח שזה משנה..." אמר, "זה משנה את החוזה. לכל אחד פה
יש חוזה אינדווידואלי, כל אחד משקיע את מרצו בעבודה ומקבל את
סביבת העבודה הפורייה ביותר, יש כאלה שרולרבליידס זה הfun
שלהם, והם קיבלו מסלול, יש כאלה שזקוקים למחשב עם קוד רק שלהם,
וגישה לאינטרנט, יש כאלה שעובדים צהריים, יש את אלה שעובדים
בבוקר, יש את מי שאוכל במזנון ויש את מי שמקבל הפסקה או
טייק-אווי, יש את מי שעושה את ההפסקה שלו בחדר הכושר של המשרד
קומה אחת למעלה, ויש את אלו שלוקחים את המחשב הנייד שלהם
לסאונה קומה מתחת, כל אחד ומה שגורם לו לעבוד טוב יותר." הוא
עצר לרגע כחכח בגרונו, "ויש את אלו..." אמר תוך שהוא מישיר אלי
מבט "שסקס אפיל גורם להם לעבוד יותר טוב, ואת חביבתי, מעל הכל,
נראית לי מאלו..." שוב תפסתי את הפרנציפ, ולא יכולתי לעצור
עצמי מלחייך אליו. "אני מבינה" אמרתי, "והחוזה הזה לא מחייב
אותי לקיים יחסי מין עם אף אחד נכון?" "לא", אמר... "בטח שלא!
סביבת עבודה פורייה זאת סביבת עבודה שנוח לך בה, אני לעולם לא
רוצה שמישהו או מישהי ירגישו כאן לחוצים מסיבה כלשהי... את
בוחרת לך את הקצב שלך ואת הfun שלך girl, אני האחרון שיקבע
לך... רק שבסוף היום את חייבת לזכור שהעבודה צריכה להיות
עשויה, זה לא גן שעשועים פה, ויש הרבה עבודה." הנהנתי בראשי.
"את רוצה לחשוב על זה" שאל? ואני שוב הנהנתי בהיסוס...
"אשאיר אותך כאן אם כך" אמר וקם מכיסאו. "זה המקום היחיד שדבר
לא מצולם בו, ענת בדרך" חייך וסגר אחריו את הדלת.

נשארתי לבד, מחשבות מטורפות רצו לי בראש... ידעתי שבתוכי אני
רוצה לעבוד שם, אבל גם נראה לי מוזר הקטע הזה עם המותרות מצד
אחד והמצלמות מצד שני... חשבתי על שולחנות מלאי הכל טוב שראיתי
בחדר הסקצ'רים, הבטתי במסך לחדר הקופירייטרים שנראה גם הוא
מצוייד, החלונות מטריפים האלו... פתאום הבחנתי בזוג נכנס לאחת
הסאונות שהיו במסך, הזזתי את העכבר והגדלתי את התמונה, היה זה
אחד מהסקצ'רים שראיתי היום, ומישהי שעברה קודם  במסדרון
החלונות. השעה כבר הייתה שעת צהריים, לא שמעתי דבר מהשיחה
ביניהם אך הם נראו מיודדים... ישבו על הספסל במגבות ופיטפטו
בניהם, אחרי כמה דקות שפתיהם פגשו לראשונה, הייתה זאת נשיקה
סוערת, לשונותיהם התערבלו והם ליקקו זה את זו. ידיה של האישה
ליטפו את גבו של הסק'צר, אגלי זיעה ניכרו בו, ומליטוף אצבעותיה
עברו לשרוט אותו, הוא הרים אותה ונשאה לצד החדר, בליטה מרשימה
נראתה מתחת למגבת שלו... האישה פרמה מעליה את מגבתה ועתה
יכולתי לראות אותה במערומיה, היו לה שדיים קופצניים לא גדולים
במיוחד, וצוואר מעלף, גופה היה חטוב וניכר עליה שהיא עושה
כושר, היא לא הייתה חלקה, משולש עיטר את מפשעתה, והסקצ'ר הניח
עליו יד גדולה... ראיתי איך הוא מכניס את אצבעותיו בין רגליה,
מלטף אותה, ומנשק אותה... איך פניה מתעוותות בעויתות עונג, איך
היא כורכת את רגליה סביב ידו. הוא הפך אותה ופניה אל הקיר ירד
על ברכיו מצץ וינק את הישבן המוצק שלה, גילגל את לשונו מחוץ
ובתוך פי הטבעת שלה, כשידו חודרת שוב ושוב בין רגליה, יכולתי
לראות איך היא זועקת בפראות, ראשה היה מורם אל על, ראיתי מעליה
מצלמה, ונראה כאילו היא מביטה הישר לתוכה, אך לא ידעתי איך
למקד אותה בה...
גופי היה עירני וחם, כל חושי היו מחודדים וממוקדים במסך
שלפני... הרגשתי איך רטיבות מחלחלת לתוך תחתוני, איך עורי סומר
וזועק למגע... פשקתי את רגלי, התרתי בשניות את הטיק טקים מעל
תחתוני, מפשעתי החלקה נותרה חשופה, הרגשתי את מיצי מרטיבים לי
את השפתיים.

הם עמדו שם במסך למולי, עתה הסקצ'ר הסיר מעליו את המגבת, וחדר
לאט לאט לתוך ישבנה של האישה שהיה לח מנשיקותיו ומלשונו, גופה
נמתח בדריכות, יכולתי להרגיש יחד איתה כל שריר בגופו, את כוחו,
חדירתו נעשתה מהירה יותר, היא הייתה פתוחה לפניו עכשיו והוא
זיין אותה, ואני לא יכולתי לעמוד בזה יותר, הייתי חייבת פורקן
מידי, כאן ועכשיו.
פניי היו מכוונות אל המסך, ידי ליטפה את שדיי מתחת לחולצה,
חזיית היין שבחרתי לי התירה לי להגיע רק עד לפטמות, תחת מעטה
התחרה שלה. אך אותי דבר לא עניין מלבד הסאונה שמולי. דלת נסגרה
מאחורי, הסתובבתי במהירות, חששתי שיהיה זה המנכ"ל אך הייתה זאת
ענת.
היא הביטה בי בעיניה הגדולות והיפות, הן היו חומות וחמות...
"הו, וואו" היא חייכה "כבר אמרתי לך שאת נראית יופי, אבל לא
ידעתי שעד כדי כך..." ידעתי שאני מסוגלת לטרוף אותה באותם
רגעים, הייתי כל כך חמה ומיוחמת, והיא הייתה מדהימה, גופה,
עורה, קרנו אלי, היא הקרינה תאוותנות ופתיחות, ורציתי אותה בין
ידיי.
היא באה אלי, נשקה לפי בחום, שפתיה היו דקות ורודות ומתוקות,
חזה התחכך בחזי, פטמותיי היו זקורות מן הגירוי, מבטי נדד
מעיניה אל המסך וחזרה... "התבונני בהם" אמרה, "תני לי לעשות לך
טוב, אל תתני לי להפריע לך" אמרה וירדה אפיים ארצה, היא הפשילה
את חצאיתי, ערוותי הייתה פרוסה לפניה, יכולתי להריח את הריח
החזק של נוזל התאווה שלי יורד מבין שפתיי, היא ליטפה את גופי
ברכות, מתפעלת מחלקות הגבעה שלי. מהמהמת לעצמה זמזום של שמחה.
מבטי היה נעוץ במסך, הסקצ'ר והאישה שכבו כעת על הספסלים, רגליה
היו מונפות למעלה, פתוחות רחב, הוא החזיק אותן בחוזקה וחדר
בניהן במהירות, הם הניעו את האגן שלהם בפראות, מסתובבים זה
סביב צירו של זו, היא צרחה ואני לא יכולתי לשמוע זאת...
נעתי על הכיסא, עיניה היו מופנות אלי, "את רוצה לשמוע אותם"
שאלה? "כן!" גנחתי כשאצבעה החלה ללטף את שפתיי הדגדגן שלי. היא
לחצה על כפתור ומערכת סראונד גדולה הופיעה מבין החלונות...
קולם היה ברור וחד. יכולתי לשמוע את אנקותיה את נהימותיו,
נשימותיהם ונשיפותיהם המתאחדות, זעתם נגרה מעל גופם.
ענת הכניסה את שתי אצבעות בעדינות לגופי, הייתי רטובה כמו
שחודשים לא הייתי, עבר זמן ארוך מאז הייתי עם אישה, היא ליטפה
את ירכיי, אצבעותיה חודרות לתוכי, מטיילות בי, אנחותיי משתלבות
בגניחותיהם, גופי זז במהירות, וחדירה שלה היא חדירה שלו, ואלי
פולשים במסך ובי מתפלשת ענת עם לשונה החמה שעתה קרבה אלי,
מוציאה ממני גניחות ויללות, מלקקת אותי במהירות וידיה עדיין
לוטפות בי. אף גבר בעולם לא ישווה לאהבתה של אישה. ואני מפרכסת
ומשתוללת בין ידיה פיה בתאווה, מעורפלת לגמריי מתאווה מתשוקה
ועוררות, לוחצת את ראשה אלי, משחקת בסבך שערה המתולתל... לשונה
עולה ויורדת בי, ואני מסובבת את אגני במעגלים סביבה, רועדת
ונרעדת ממגעה העדין והתובעני... "כן, כן, אני רוצה לעבוד פה,
כן!" צרחתי בחדווה... שפתיי מגירות נוזל חם, גלי אורגזמה שטפו
אותי, ופרצתי לתוכה, ענת גמעה אותי, ליקקה כל טיפה... אצבעותיה
שוב מלטפות את גבעתי החלקה, ושפתיה קרבות לנשק אותי... "הו",
גנחתי "הו, וואו!". "אני שמחה שתצטרפי אלינו" אמרה, שפתיה
נפשקו לעומתי, לשונה טיילה על שפתי, והתאחדנו בנשיקה סוערת, כל
כולי הייתה בה, עוצמת את עיני ומשתכרת מריחה המעורב בריחי,
מרגישה את חיוכה נמתח... וכולי שלה, מפורקת לגורמים ולרסיסים
של אושר. "אני צריכה ללכת" מלמלה בעודה מנשקת אותי, "יש עוד
הרבה עבודה"... אמרה וניתקה עצמה מידי.

על המסך הדמויות כבר נעלמו...
ואני נותרתי לבד, מנקה עצמי, וסוגרת את תחתוני מחדש.
לחצתי על העכבר והריבועים חזרו, המסך שוב נראה ככוורת ורחשי
זמזום נשמעו מכל צד.

הדלת נפתחה והמנכ"ל עמד מולי. "אני מקווה שנהנית" אמר, "האם את
מוכנה להצטרף אלינו?" "כן", השבתי בחיוך... "בחפץ לב". הוא
מצחקק, סוגר את מערכת הסראונד ומעלה את המסך, חושף את החלונות
המופלאים שוב. "הייתי אומר שבחפץ עוד כמה דברים... בואי מחר
נסגור את החוזה. הרבה אנשים מצפים לך פה."


את הדרך למטה עשיתי ברגל... מחייכת לעצמי כל שמונה הקומות,
מצאתי עבודה! הכרזתי לעצמי כשנכנסתי הביתה,
!And Ho it is going to be so much fun