רק קצת שקט
אני רק רוצה ללכת בלי לשמוע את החתול הזה שוב!
כל פעם מחדש, כל יום, כל שעה, הוא לא מפסיק!
דיייייי! איפה הוא? איפה החתול?! שילך כבר! למה הוא נשאר?!? מה
אתה רוצה?
איני יכולה כבר! אני רוצה את אמא... אמא תמיד עזרה לי,
תמיד...
אמא... אמא... איפה את אמא? אני לא שומעת אותך, תצעקי חזק
יותר.
תצעקי אמא! תצעקי! תצעקי!

"נדיה, נדיה, נדיה!!!"
"נדיה, זהו שמי!"
מה?! מאיפה זה בא?
" מה עובר עלייך נדיה? את לא את בזמן האחרון..."
"אה, טל... כן, עוברת עלי תקופה..."
"כן. טוב" היא קטעה אותי באדישות.
זאת טל, נערה בת 16 שנתקעה בגיל 8.
פשוט נהדר,זה מה שהייתי צריכה, לחזור לעולם המציאות.
בגלל זה אני אוהבת אותה, היא מזכירה לי שאני יותר טובה.
בזכותה אני נשארת שפויה, אם אפשר להגיד שפויה.
"טל, תספרי לי למה את פה עוד פעם."
"נדיה" היא משכה את השם שלי, שנאתי שהיא עשתה את זה.
"את יודעת שהם לא מרשים פה..." להתעלל בי בדברים הקטנים, זה
היה התחביב שלה.
"כן, אבל הם לא חייבים לדעת, רק עכשיו." עניתי.
היא הסתכלה עלי והרימה גבה, ככה היא סיפקה את עצמה, היא ידעה
שהיא יותר יפה, והמבט הזה שלה גרם לי להרגיש את זה גם.
"מה תתני לי?" היא חייכה, היא ידעה בדיוק מה היא רוצה.
"מה שאת רוצה טל" לא רציתי להגיד את זה.
"את יודעת מה אני רוצה... את גם יודעת מה יקרה אם לא תתני לי
אותן"
כן... ידעתי. "קודם תספרי!" צעקתי.
היא סגרה את עיניה כאילו היא נכנסת לחלום, עוד אחד מהקטעים שלה
"דנה אמרה שטויות, יותר מידי היא מדברת. תמיד כמה שאני מנסה
להתבלט עם השיער הצבוע שלי והעגיל בגבה, שזה לא משנה מה אני
אעשה, אני אשאר אותו האפס, ילדה קטנה וחסרת משמעות." היא פתחה
את עיניה והסתכלה עלי. היא המשיכה "היא דיברה ודיברה, כבר
הפסקתי להקשיב לה, רק חשבתי כמה יהיה נחמד לדפוק לה על הראש את
הגזיה, אולי אפילו להדליק אותה לפני זה, תמיד טענתי ששיעור
כימיה זה כיף." היא ציחקקה לה בחולניות. ואז הפסיקה.
טל קימצה את אגרופיה ותפסה אותי בחולצה, דמעות עלו בעיניה,
המבט החולני והמתנשא הפך לעצב "היא לא ידעה מתי להפסיק נדיה!
היא לא ידעה מתי לשתוק!"
"טל! את מכאיבה לי! טל..."
"תשתקי דנה! למה היית חייבת להמשיך? למה גרמת לי להכות אותך?
למה?! אני לא מושלמת דנה, גם את לא..."היא התחילה לבכות, הרפתה
את אגרופיה וכיסתה את פרצופה בבושה. בדיוק מה שהייתי צריכה, מה
שרציתי!
"זה החלק הכיפי" חשבתי,"קחי את התרופות שלך טל, את יודעת שאת
צריכה אותן." עכשיו אני החזקה, עכשיו מי מסתכלת על מי בסיפוק?
השפלה...
טל ישבה בפינת החדר, היא לקחה את התרופות שלי ושלה, אחת אחרי
השניה, רועדת, משפשפת את עיניה בטירוף.
"טל, את פתאטית! תסתכלי על עצמך..." בעטתי בה, לא יותר מידי
חזק.
יותר מידי כבר היה גורם לה להתפרץ עוד פעם.
ידעתי איך לדחוף אותה בדיוק לקצה, לא פחות ולא יותר.
הרגשתי טוב, הצמרמורת חלחלה לגופי במהירות ויותר מזה לא הייתי
צריכה.
חזרתי למיטה.
החתול הפסיק ליילל, ובחלום אמא צעקה.