זו הפעם האחרונה שאני כותב כאן.
למעשה, זו נראית כמו הפעם האחרונה שבה אצליח לסחוט מחשבות,
אולי אפילו טיפת רגש זהיר משהו.. מה שאני עוד אצליח לדלות מתוך
המח היבש שלי, בכל מקרה. כשהייתי ילד אהבתי למיץ תפוזים. הייתי
סוחט את התפוז במסחטה עד שהקליפה החיצונית הייתה מתחילה
להתפורר. כרגע ההרגשה דומה למדי. ועכשיו זה נראה כמעט מסובך,
כ"כ קשה, כאילו שאני חי במצב של ניוטרל כבר שנים. עברו רק כמה
ימים.
היום יום שבת. זה התחיל ביום רביעי. רק לפני 4 ימים.. עברו כבר
4 ימים..! רביעי חמישי שישי שבת.
למעשה זה התחיל עוד ביום שלישי. ביום שלישי נפרדנו. סופית.
וזה לא כאילו עוד לא נפרדתי מבחורה מעולם. זה קורה. קראו לה
נועה.
ביום רביעי הלכתי לישון. שמתי את הראש על הכר, ורציתי לישון.
עצמתי את העיניים, וחיכיתי. חיכיתי רבע שעה, וחצי שעה, ושעה,
ולא נרדמתי.
פיהקתי, ושיניתי תנוחות, אבל שומדבר לא השתנה. חשבתי שאולי זה
בגלל שביום חמישי יחלקו תעודות וסופית, נסיים את כיתה יב',
ואולי אני פשוט מתרגש. חיכיתי כל הלילה, ולא נרדמתי.
כשעלתה השמש כבר התחלתי להרגיש יותר עירני, נשבר סף העייפות.
הלכתי לבי"ס, חזרתי עם תעודה, מפהק את דרכי בהלוך וחזור.
חזרתי הבייתה ונכנסתי למקלחת, לשטוף מעליי את הזיעה.
ככה עבר לו יום חמישי, עם כמה שיחות טלפון ואלפי קללות וירידות
על המורים שלא נראה עוד לעולם, ובערב פגישה של כל החבר'ה, אלה
שייתגיסו, וגם המשתמטים, ברגעים לפני שניפרד לתוך החיים. באמת
שנהניתי, ואחרי כמות לא מבוטלת של אלכוהול שכחתי כבר את הלילה
הקודם, רק רציתי לחזור הבייתה, ולצנוח לתוך המזרון. לישון.
פשוט לישון.
והגעתי הבייתה. אפילו הורדתי את הבגדים לפני שהזדחלתי מתחת
לשמיכה והדלקתי את המזגן. אבל לא נרדמתי. הראש דפק מהאלכוהול,
ואני כבר לא חשבתי על כלום. רק כמה שכואב לי הראש. שכבתי
במיטה, מתפלל להירדם, מתפתל מתנוחה לתנוחה, חם לי,
קר לי, עוצם עיניים ופוקח, ממצמץ, וחוזר חלילה. ואז התחלתי
לחשוב על נועה.
בערך ב4 וחצי התחילו לזרום דמעות. לא שבכיתי, אבל הדמעות פשוט
התחילו לזלוג. פתחתי רדיו. הקול של שדרן מנומנם בקע והכניס
טיפת יישות זרה לחדר. זה לא הקל עליי.
שכבתי מכווץ, החזקתי את הבטן שאיימה בהתפרצות הקאה קרובה, עם
המח שבער ודפק בטירוף, דחפתי את הפנים עמוק לתוך הכרית, ונתתי
לעצמי לרחם על עצמי. ובכיתי.
הגיע בוקר יום שישי, אני רק המשכתי לשכב במיטה. ככה, לשכב על
הגב, בחדר ממוזג, מרגיע את תחושת ההקאה שצפה ועולה מדי פעם..
ניסיתי לחשוב. לחשוב בהיגיון. התאמצתי באמת, למצוא רעיון מבריק
שיניח לי לישון, או אולי תשובה למה שקורה פה.. הדבר היחיד שעלה
לי בראש, היה, בסופו של דבר, כדורי שינה. הייתי גאה בעצמי.
התיישבתי באיטיות על המיטה, והתרוממתי בעדינות,מפחד מסחרחורת.
באמבטיה מצאתי קופסת כדורי שינה. דחפתי 2 לפה, ושתיתי קצת מים
מהכיור. זה צריך להרדים אותי. הייתי מרוצה מעצמי, וחזרתי
למיטה. נשכבתי, וחיכיתי שהכדורים ישפיעו.
חיכיתי וחיכיתי.
עברה איזה חצי שעה עד שהחלטתי לקחת עוד 4 כדורים.
במשך השעות האחרונות לפני ששקעה השמש בלעתי עוד ועוד כדורים,
בהפרשים של איזה שעה וחצי בין לבין.
הגיע הלילה. הפעם זה לא היה ייאוש. זה היה גועל.
ואז פתאום, בבת אחת, הבטן התכווצה והרגשתי את כל מה שהכלתי
עולה לי במעלה הגרון. התרוממתי במהירות כדי לא להקיא על עצמי,
ולהגיע לאמבטיה, אבל ההצלחה הייתה חלקית. ברגע שהתרוממתי פערתי
את הפה והקאתי את הנשמה במשך כמה דקות ארוכות. הקאתי עוד ועוד,
וגם אחרי שנגמרו החומרים המוצקים יותר, החלו להשיפך החוצה
נוזלים.. הקאתי ובכיתי..
בסופו של דבר זה נגמר, ואני רק עמדתי, עם גב ובירכיים מכופפים,
בשיא הדיפרסיה של חיי. החדר התמלא בגועל, ואני הייתי המקור.
לא רציתי להישאר בבית. לקחתי את המעיל ויצאתי החוצה. הרחובות
היו ריקים, ומלבד כמה פריקים ששתו וודקה בכיכר דיזינגוף או
איזה הומלס שהסתובב בכיכר רבין, אני הייתי אחד היצורים
הבולטים.
מתנדנד מצד לצד, הראש רדוף בגלי כאב שבאים והולכים, מריח את
הסרחון של עצמי. היו לי איזה 150 שקל בכיס מהמשכורת לפני כמה
ימים. הדבר היחיד שהיה פתוח היו הפיצוציות, ולשם הלכתי.
הסתכלתי על השוקולדים, הסוכריות, הסיגריות.. הכל נראה כמו
תוספת לבחילה.
הוצאתי RED BULL. אם אני לא אשן, לפחות אני אתעורר.
הלילה עבר דיי מהר, ובמשך 5 שעות הליכה רצופה, שלוותה בעוד
ועוד רכישות של פחיות RED BULL, כיסיתי את כל שטח ת"א.
הרגשתי איך "משקה האנרגיה" לא מוסיף אנרגיה, אלא מחפש אחרי
שאריות ממנה בשרירים, בוורידים ובעורקים, מחפש אנרגיה שניתנת
לניצול, שתדחוף אותי הלאה.
חזרתי הבייתה.
ריח הקיא התפשט ברחבי החדרים, והגועל היה בכל מקום.
התפשטתי.
נכנסתי לאמבטיה, ונשכבתי.
לא הפעלתי את הברז, כי לא רציתי להתקלח. רק רציתי לנוח. אבל לא
יכולתי לישון. לא יכולתי לנוח בשומקום. העיניים שרפו בטירוף,
והמח שכבר עבר את שלב הכאב והדפיקות פשוט עצר מלכת.
המח שלי חלול לחלוטין.
רציתי לישון.
כ"כ רציתי לישון, אבל הגוף לא נתן לי.
הגוף רק רצה להמשיך לחיות, לפעול. זה לא בשליטתי.
אז החלטתי לתת להם להחליט, המח נגד הגוף.
ירדתי למכולת וקניתי עוד 3 פחיות אנרגיה אפורות עם הכתובית
האדומה, ועליתי הבייתה.
אז עכשיו אני יושב עם 32 כדורי שינה,
ו3 פחיות של RED BULL, ועוד 3 בקבוקוני וודקה.
עכשיו הם מוצרים נפרדים, ובעוד 2 דקות הם יתערבבו זה בזה,
בתוכי.
ונועה. נועה לא הייתה סתמית. זה לא יכול להיות צירוף מקרים.
אני יושב פה, כותב שורות אחרונות, כי אני רוצה שתדעו. לא היה
לי רע. היו לי חיים טובים. אבל לא נשארה לי ברירה אחרת. אני
בולע את כדור שינה, אני בולע את האלכוהול. משקה אנרגיה מול
כדור שינה. ושהטוב מביניהם ינצח, כי לי כבר אין כח.
לילה טוב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.