שם הוא עמד, בחליפה שחורה. ארשת אדישות מאבנת את פניו. בין
שמיים כחולים בצורה בלתי אפשרית ודשא רענן שהיה כל כך ירוק עד
שעורר בו דאגה. אותה כיפת שמיים ואותו כר דשא עליו עמד, היו
כמו עולם בועה משל עצמו. משהו לא היה לטעמו במקום הזה. האוויר
היה חמים, והשמש האירה על הכל, מקנה למקום בהירות מיוחדת.
קולות משחק של ילדים החלו מציפים את עולמו הקטן, בוקעים כאילו
מעבר לשמיים ולדשא. עמומים וחסרי בהירות, שחוקים כמו הדים של
הדים. הוא רטן והחל לחפש משהו אתו יוכל לחלוק את טינתו אל
העולם. הוא שם לב לילדה קטנה בשמלת קיץ צהובה ששיחקה לידו.
גוון עורה היה מוקה, ושתי צמות שחורות נחו על כתפיה. מבלי להסב
את ראשו, אמר "זה חלום, את יודעת?"

הילדה פנתה אליו במבט תם ותוהה. "חלום?" היא שאלה ברכות, כאילו
אינה מבינה את פירוש המילה. "את לא רואה?" הוא החווה בראשו
כלפי השמיים והדשא המושלמים. הילדה שלחה מבט מהיר סביב. היא
הצטערה לאכזב את הזר, אך מבטה הסגיר שאין היא יודעת על מה הוא
מדבר. "את לא באמת כאן," הוא ניסה נואשות להסביר, "אני לא באמת
כאן!" זיעה החלה לבצבץ על מצחו. "אבל אני כאן, אני משחקת."
ענתה הילדה בפשטות, עדיין נבוכה. מתעכבת על כל מילה כדי להבהיר
את השקפתה לזר המבולבל. "זה לא אמיתי!" הוא התעקש, כמעט מתחנן
שתסכים אתו. "למה לא? האם אני לא פה, משחקת?" הבעת דאגה הופיעה
על פניה, אך נעלמה מיד לטובת חיוך נבוך. "לא, לא באמת." השיב
בהתנצלות. "אבל הנה אני." היא קפצה קפיצה קטנה וקדה קידה, "זה
לא מישהו אחר, זה אני." הזר הגיב בהחמצת פניו. היא ניסתה שנית.
"ואני עושה את מה שאני נהנית לעשות. מה שאני עושה תמיד." היא
הדגימה תנועת ריקוד משונה, חלק ממה שכינתה כמשחק.

"את תמיד עושה את זה במקומות שהם רק דשא ושמיים?" הוא ניסה
לעמת אותה עם מציאות החלום. "לא, לא במקומות כאלה יפים. לפעמים
בחצר, כשאימא מביטה בי מהחלון. לפעמים על חוף הים. לפעמים
כשאני לבד בחדר ואף אחד לא רואה. זה כמו להיות בחוץ, בחצר, רק
שאתה מסתכל." "אבל את לא תוהה איך הגעת לכאן?" "אני לא חושבת.
איך אתה הגעת לכאן?" "לא הגעתי!" "אבל אתה כאן. אז כנראה שהגעת
לכאן בדרך כלשהי, אחרת לא היית פה. גם אני." "אבל איך? איך
הגענו?" "אני לא יודעת. אולי שכחתי. פעם הלכתי לאיבוד, ושכחתי
איך הגעתי. האם אתה הלכת לאיבוד?" היא הביטה אליו בדאגה כנה,
כמעט ממיסה את עקשנותו. 'כן' הוא השתוקק לומר, אבל משהו עצר
בעדו, הוא עדיין רצה להוכיח לה את טענתו.

"תראי." הוא הסיר את כובעו והניח אותו על הדשא. לאחר מספר
שניות, החל הכובע לעוף באוויר, להסתחרר ולדאות כמו נוצה הנישאת
בידי הרוח. הילדה חייכה בפליאה למראה התכסיס. כעבור מספר
לולאות באוויר, הוא תפס את הכובע ועצר אותו. "וואו!" אמרה
הילדה. "רואה עכשיו? אם זה לא היה חלום, זה לא היה יכול
לקרות!" הוא שב לשכנעה. "אם אתה יכול לעשות דברים נפלאים כאלה,
למה שתרצה לומר שאינם אמיתיים?" "משום שזה בלתי אפשרי!" "לא זה
לא. הרגע עשית את זה." "אבל זה לא היה באמת!" "אבל ראיתי את
זה. ראיתי את הכובע שלך עף." "אבל כל זה לא באמת יכול לקרות!
זה רק חלום! הזיה! זה יכול להיגמר בכל רגע! השעון יכול לצלצל,
וכל זה יסתיים כאילו לא היה מעולם." "זה לא משנה. תראה את
השמיים, את הדשא. אם הם בכזו סכנה כפי שאתה טוען, אתה חייב
להעריך אותם, לא לומר שאין הם אמיתיים, שאין להם חשיבות."
"אבל, אבל..." "אפילו הכובע שלך, הייתי נותנת לו לעוף כמה שרק
ירצה, אפילו אם אתה אומר שאינו יכול." עם מילים אלו, פרצה רוח
עזה והעיפה את כובעו של הזר. הוא פנה בהפתעה והחל לרוץ ולנסות
לתפוס אותו. כעבור מספר צעדים, הוא נעלם. ואתו גם הרוח.  

לאחר מכן, במקום אחר ובזמן אחר.
"ג'ולי, ג'ולי מותק, הגיע זמן לקום." קולה הנעים של אמה העיר
אותה בעדינות. "אימא?" היא קראה ברכות. "כן, מותק?" "חלמתי את
החלום הזה שוב." "עם האיש הזר?" "כן..."

ובמקום אחר עוד יותר, פנה הזר אל כובעו. "אתה יודע, אני מרגיש
שכמעט שכנעתי אותה הפעם. אני חושב שבפעם הבאה אני אצליח!"

"אימא" "כן, ג'ולי?" "את חושבת שאני אצליח מתישהו לגרום לאיש
הזה לאהוב חלומות?"
"אני לא יודעת, חומד. אני באמת לא יודעת." השיבה אימא וחיבקה
אותה חזק חזק.

ובינתיים, במקום מוכר, חיכו כיפת שמיים וכר דשא לראות מי ינצח.