"אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד, בגלל המרחק והכל, זה מקשה על
שינינו, זה פשוט לא פייר" הוא אמר לי ואני פשוט הרגשתי איך הלב
שלי מתנפץ למילירד רסיסים מדממים כואבים "ומה עם מה שהבטחת
לי?" שאלתי "זה שלעולם לא תפגע בי? שלא תעזוב אותי לעולם? הכל
היה שקרים נכון?! אני סתם עוד ילדה תמימה שנפלה בפח הזה"
התחלתי לבכות, אף פעם לא בכיתי לפני מישהו, כבר לא ממש בכיתי
בכלל, נראה לי שפעם אחרונה שבכיתי היה בהלוויה של סבתא שלי
לפני עשר שנים, אני אפילו לא בכיתי עליה, בכיתי יותר על עצמי,
"זה לא ככה קיט", כך הוא קרא לי, "אני באמת לא רוצה לעזוב אותך
או לפגוע בך, אבל תראי מה זה עושה לך, אנחנו לא מתראים יומיים
ואת נשברת, אני פשוט חושב על העתיד, אחרי הכל שנה הבאה צבא ומי
יודע בכלל אם נתראה, אם נשמור על קשר, מה יהיה עלינו?" הוא
ניסה להסביר לי ברכות, הרכות המקסימה שלו, זה המיס אותי מבפנים
וגל נוסף של דמעות שטף אותי, ואז קרה משהו שלעולם לא חשבתי
שיקרה, הסתכלתי לו בעיניים, אולי בפעם האחרונה, והבחנתי שהם
נוצצות מתמיד, ופתאום דמעה בוהקת שהייתה נוצצת יותר מכל
הכוכבים ביקום, התגלגלה לו על הלחי, הוא לא נשבר אבל דמעה אחת
הצליחה לחמוק ממסך הברזל ששמר אותו יציב, זה הראה לי שהוא באמת
מצטער. "אוי תראה" אמרתי לו "עכשיו גם אתה" ניגבתי לו את הדמעה
בעדינות וצחקתי, צחוק מאולץ שכזה, גם הוא צחקק "תראי אותנו"
הוא אמר "בוכים כמו שני ילדים בני ארבע" חייכתי, אבל באמת
הפעם, אבל זה לא נמשך הרבה זמן "אז זהו?" שאלתי "זה הסוף
שלנו?" חששתי מהתשובה הברורה "לא" הוא אמר ואני נדהמתי "חשבתי
על זה שוב" הוא הסביר "אני לא חושב שאני יכול בלעדייך, לא, אני
פשוט לא יכול, את הרי הסיבה שבגללה אני קם בכלל בבוקר" הסתכלתי
עליו בעיניים נפוחות מבכי "גם אני מרגישה ככה" אמרתי לו "אתה
הצלת אותי מהחושך, באת על הסוס הלבן שלך והצלת אותי, מעצמי,
אני חושבת שבלעדיך אני בטוח כבר לא הייתי פה, אם אתה לא היית
בא ומאיר לי את החושך הייתי מאבדת את עצמי, והרי אתה יודע כמה
כבר ניסיתי להתאבד, פשוט לא הייתה לי סיבה לחיות, ועכשיו שיש
לי אם הייתי מאבדת אותך הייתי מאבדת את החיים שלי גם" הוא
הסתכל עלי בעיניים החומות והיפות שלו "האם תינשאי לי?" הוא שאל
לפתע וחיבק אותי, אולי מנסה להתחמק מהמבט המופתע שלי, זה בא לי
ממש בהפתעה, הייתי כל כך לא מוכנה לזה, הסתכלתי עליו מנסה
לראות אם הוא צוחק עלי, מנסה לבדוק אם הוא רציני "אתה באמת
מתכוון לזה?" שאלתי, הוא הנהן "קיט את הכי חשובה לי בעולם,
חשובה לי יותר מההורים, מהמשפחה, לעזאזל את יותר חשובה מהמחשב
וזה בהחלט אומר המון, אני מתכוון לזה בכל לבי, אני רוצה לחיות
אתך לנצח, להיות קרוב אליך תמיד, אני רוצה לקום כל בוקר לציידך
ולראות אותך ישנה לידי, אני רוצה ללכת לישון כל לילה כשהדבר
האחרון שאני רואה זה אותך, רוצה להיות קרוב אליך, תמיד"
הסתכלתי עליו כלא מאמינה, אני עם כל רגשי הנחיתות שלי לעולם לא
חשבתי שמישהו יתאהב בי, תמיד חשבתי שאני אגמור זקנה לבד עם 50
חתולים, לא חשבתי שיש מישהו בעולם שיהיה מוכן לאהוב יצור
כמוני, פריקית שכמוני, בקושי האמנתי כשהוא רצה להיות חבר שלי,
כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, הייתי כל כך מאושרת פתאום, "כן"
אמרתי לו "כן, אני אתחתן אתך" הרגשתי באותה כאילו זכיתי
במיליון דולר, לא, בעצם מליון דולר זה כלום לעומת ההרגשה
האמיתית של אהבה. חיבקתי אותו כל כך חזק שכמעט חנקתי אותו,
נישקתי אותו "אני אוהב אותך" הוא אמר לי "אני אוהבת אותך"
עניתי, באותו לילה ישבנו במרפסת מחובקים והסתכלנו על הכוכבים,
היינו שנינו מאושרים, היינו מאוהבים, כשהוא הלך לא הייתי עצובה
בכלל, ידעתי שאני אראה אותו שוב במהרה, ידעתי שאם נתחתן אז
נגור יחד ואני אראה אותו כל הזמן, קבענו שאת החתונה נעשה אחרי
צבא, הוא אפילו קנה לי טבעת אירוסין, פשוטה כי לא היה לו הרבה
כסף אבל אני הרגשתי כאילו הוא נתן את הטבעת הכי יפה שיש, טבעת
שנוצרה במיוחד בשבילי.
אני עדין שומרת את אותה טבעת, קרוב ללב שלי, על שרשרת, כל לילה
אני מסתכלת עליה לפני שאני הולכת לישון, אני שמה אותה ליד
התמונה שלו, תמונה מלפני 30 שנה, בפעם האחרונה שראיתי אותו,
בטיול ההוא שעשינו לסיני בחופשה שקיבלנו שנינו מהצבא, שלושה
ימים אחר כך הוא נהרג בפעולת טרור כשמחבל ערבי קפץ עליו ודקר
אותו בלב, כששמעתי על זה נכנסתי לחדר שלי ולא יצאתי שבועיים,
אימא שלי הכריחה אותי לאכול אחרת בטוח הייתי מתה מרעב, לא
התאוששתי מזה אף פעם, על פני השטח יצאתי מזה אבל עמוק בפנים
נשמתי מתה איתו. התחתנתי בסוף, עם מישהו אחר, לילד היחיד שלנו
קראתי על שמו, השם הכי יפה בעולם, רועי.