המוזה שותקת. אתה שותק ומסביבי הכל רועם. אתה שואל אותי "מה
קורה איתך?" ואני עונה "אני מרגישה נפלא, שוגי".

לא רוצה להיות יותר אני. לא מדובר בפיזור דעת, אלא בחוסר
החלטיות. משהו עומד להשתנות. אני מרגישה שאני עומדת על סף
תהום. מעליי שמיים חלקים. אני לוקחת חול ושומטת אותו, מביטה
לאיפה הרוח נושאת אותו. חלק נכנס לי לעיניים. אני כורעת
ל"עמידת צפרדע" ותופסת את ראשי בידד. מה עושים עכשיו? להמשיך
ללכת? לעצור? לעשות אחורה פנה?

אני לא יודעת אם כדאי לעשות אחורה פנה. הכל כל כך מאוס, כל כך
לא סגור, כל כך מבולגן. אם אעצור, אמשיך להיות בחוסר הודאות
הזו. ואם אמשיך ללכת, אני אפול ולא אוכל לשוב. אני נושמת בלב
כבד. מרגישה שהעתיד כבר כאן ואני לא מוכנה אליו. איך אשלים את
הפערים?

כל הצוק שלי אט אט מתפורר ונופל. אני עושה צעדים אחורנית.

כבר קרה לי בעבר שהיו לי מערכות יחסים ושנלחמתי על הזכות
לאהוב. וכתבתי וכתבתי וכתבתי. הדף התמלא עד אובדן ברגשות
שאגרתי. עד שיום אחד כתבתי את שיא ההרגשה שלי ומחרת ההרגשה הזו
נעלמה. אני יכולה לספור לפחות שישה בנים בחיים שלי שאהבתי
אותם. כתבתי להם את זה בלי סוף, אך במכתב האחרון, או יותר נכון
לאחריו, ההרגשה התפוגגה. כאילו מעולם לא היתה. ואולי היא באמת
לא היתה. איתך זה לא קרה לי.

אתה יודע, מאז שניפרדנו, אני מרגישה שעשיתי הרבה דברים
מטומטמים, או שלפחות ממבט לאחו הם נראים לי ככאלה.

אתה זוכר את המכתב ששלחתי לך שסיפרתי לך בו על הברוגז שלי עם
החברה הכי טובה שלי וכ"ו? כשדיברנו בטלפון, זה היה נראה כאילו
אתה רוצה לדבר על זה ואני אמרתי רק משהו בסגנון "עזוב, אני
מתחרטת ששלחתי לך את המכתב הזה. כאילו... על מה לעזאזל
התבכיינתי?!" ולא ניסית לשכנע אותי לדבר על זה בכל זאת. זה היה
מוזר. כאילו... אתה תמיד אומר או עושה דברים שאני יכולה לפרש
אותם בלפחות שלוש דרכים שונות לגמרי.

אני מנסה לזכור בכל פעם שאנחנו ידידים ואני מנסה להתגבר עליי:
הורדתי את התמונות שלך, החבאתי את המיכתבים עם כל הדברים שהבאת
לי ורק את הארנב-צעצוע שהבאת לי, אני לא מוצאת לו מקום. הוא
עומד על המדף ומתבונן בי. אני מרגישה את זה בעיקר שאני ישנה.
הוא שומר עליי? אני לא יודעת, אבל אני מרגישה שאיכשהו כל מה
שקורה איתי, עובר דרכו אלייך. כן, מחשבה טיפשית שכזו.

ואז כתבתי לך את המכתב הזה אחרי הפגישה האחרונה שלנו. בטח הטא
לגמרי הפחיד אותך. לא התכוונתי.

אני לא רוצה שתחשוב שאתה לא יכול לחלוק איתי כלום כי תמיד
יהיו לי דברים רעים/מפחידים לומר בקשר לזה. תהיה אתה ותניח לי
להיות אני.

זאת אני. אני מספרת לך במכתבים/בטלפון/בפגישות כל מה שאני
יכולה, כי אתה חשוב לי וזו מהות הידידות. להיות מסוגל לחלוק
דברים עם האחר, גם אם זה לא הכי מוצא לן בעיניו, במטרה שבתור
ידיד/ה הוא/היא יוכל/תוכל לעזור לך להתמודד עם זה.

נכון, לפעמים אני די משתגעת מעצם המחשבה שאתה עשוי להמשיך
בחיים שלך ולמצוא מישהי אחרת. אבל זה לא משנה. אני לא אשקר לך
ואגיד לך שזה לא מזיז לי, אבל החיים ממשיכים.

לפחות מנסים להמשיך. כאילו, אחרי שנפרדנו אתה יודע שהייתי
בקשר עם אחרים ולמען האמת, אני יכולה להגיד שאני כן חיפשתי את
הדמיון בינהם לבינך. אבל אין כלום דומה. אתם כל כך שונים. ובכל
זאת אני מנסה להמשיך איתם, למרות שכל נגיעה מצלקת אותי. אני
צמאה למגע. אני ממשיכה כדי להראות לך שאני יכולה בלעדייך.
להוכיח לי שאני יכולה בלעדייך. אנחנו רק ידידים וידידים לא
צריכים מגע. ואני יכולה בלעדייך, רק שזה כואב.

זוכר שסיפרתי לך שהתחלתי לערוך שיחות נפש עם אלוהים ולבקש את
כל מה שתמיד חלמתי? אז אני מבקשת את הדברים הסטנדרטיים: שלום,
תקווה, הצלחה, אושר, עושר, בריאות. אבל אני מבקשת ממנו גם
בשבילך - שתהיה מאושר. כי זה מה שאני רוצה ופעם אמרת לי גם שזה
מה שאתה רוצה. ואם זה אומר שתהיה מאושר בלעדיי, כמושא אהבתך
ותשוקתך, שיהיה.

לא אכפת לי אם אתה לא מאמין באלוהים. גם אני מגדירה את עצמי
כחילונית לכל דבר. אבל בסוף היום, יש בזה משהו מאד מנחם ומרגיע
בלחשוב שהכל נקבע מלמעלה ויש מי שמשגיח על הכל. חוץ מזה אם
השיחות שלי לא מועילות, הן בטח גם לא מזיקות. אז שוגי, תהיה
מאושר ותמצא את מקומך בעולם.

אני נעצרת במקום. אני נותנת לך זמן לעכל את מה שאני אומרת.
אתה בטח חושב שאני משוגעת ובכלל לא מבין על מה אני מדברת ומה
לעזאזל אני רוצה מחייך? אני יושעת שגם אני הייתי חושבת ככה על
מי שהיה אומר לי כאלה דברים.

OK, למען האמת - אני לא יודעת מה אתה חושב ולפעמים אני חושבת
שגם אתה לא יודע מה אתה חושב. שאנחנו מדברים ואתה מספר לי קצת
על החיים שלך, הכל אצלך כל כך זורם. כאילו ממש OVER ספונטני,
לא מאורגן בגרוש. וזה לא עניין של קבלת החלטות מהירה. לדעתי זה
פיזור דעת, כאילו אתה מנסה להוכיח לעצמך משהו מבלי לדעת מה זה
המשהו הזה. אבל אולי אני טועה.

סליחה, לא התכוונתי לפגוע...

אני נופלת. הצוק שלי התפורר וסף התהום הגיעה אליי. הצוק שלי
התמוטט. בגלל שנעצרתי, העתיד הגיע, כך שבלית ברירה נאלצתי
לקפוץ אליו. ההרגשה טובה: הרוח בשיער, האוויר הנקי... ובכל זאת
אני רוצה כבר להיות למטה, לראות מה מצפה לי.

אני מקווה שאתה, למרות שאני יודעת שלא. אני מקווה שרק תתפוס
אותי. אל תרים אותי על הסוס הלבן שלך ותרכב איתי לעבר השקיעה.
רק תתפוס אותי, תביט לי בעיניים לכמה שניות בשקט ואז תגיד לי
שהכל יהיה בסדר.