התחת שלי נהיה בצורתו של הכיסא
השרירים שלי תפוסים לא ממאמץ אלא מחוסר מאמץ של אלפי אלפי
שנים.
נהייתי ילדת כיסא... ילדת מחשב
הפרצוף שלי בוהה במסך המחשב ... תקוע... הכל תקוע.
אני מתחרפנת, כשבא לרוץ ואין תכוח
אתה מרגיש קוצים בתחת, הם אומרים לך לקום אבל אתה ממשיך לשבת
קוראים לזה היפראקטיביות
אצלי זה מתבטא בחוסר ,אני מרגישה אבל לא עושה.
אני חפורה עמוק עמוק בתוך השקט שלי
אין הרבה מילים להסביר את הרעש שמתחולל בפנים ולא יוצא החוצה
מליוני מחשבות מתערבבות בתוך תוכי
בגלל זה הבטן תמיד מדברת
המחשבות שלי שלא יוצאות להן מהפה, יוצאות להן בשפה לגמריי אחרת
של בטן שלא מפסיקה לדבר
הפיצול אישיות שלי
האמת שלי.
אני מוחזקת על ידי עצמי, רוצה להשתחרר ואין את הכוח.
אני מדברת איתך על צבעים, שמח לי, אחר כך עצוב
שאלות, תמיד שואלת... תמיד שאין תשובות
"למה כל פעם שטוב לי, תמיד יש הרגשה שמשהו רע הולך לקרות?
למה תחושה של כיף תמיד מסתיימת בעוד רגע של שעמום?
ולמה תמיד אחרי מתוק מתחשק משהו מלוח?"

והעולם, אני עוד ילדה, שחושבת שהיא גדולה
משתנה, כל יום משתנה, מחפשת דברים חומריים
אבל ידוע שהשינוי יבוא רק מבפנים
סוף
זה סוף של התחלה חדשה
של תינוק שבא לעולם, של פרח שפרח זה עתה, של זוגות שמתוודעים
לאהבתם,
של הרגש הגואה, של האמת...
של הבטן שלי.
השטויות שנשפכות עם הבלבול
הפה הפעור, העיניים השואלות
אני תמימה, פרנואידית, מפחדת מהצל של עצמה
להשתחרר, לא לחשוב, חשוב לחייך!
כמה כיף לדמיין, כמה קשה להסביר
ואני רוצה שמחשבות יהפכו למילים, שרגשות יהפכו לגלויים
שלא אבלע, אשתוק ולא אומר מילה
שאשמח כאילו אין מחר.

קודם כל אקום מהכיסא...

קמתי.