כשאריק נולד קראו לו אריק כי אמא נורא אהבה את השם הזה.
כשאני נולדתי קראו לי בנציון, כי אמא חשבה שזה נורא מצחיק.
היא תמיד רצתה שנהיה חברים טובים, למרות שיש ביננו הפרש של חמש
שנים.
כשאמא מתה, כשהייתי בן שלוש וחצי, לא מצאתי שום טעם להיות חבר
של אריק. חוץ מזה, אף פעם לא סבלתי אותו. תמיד היינו רבים,
וכשאמא הייתה נכנסת לחדר היינו מפסיקים, ואז שוב רבים.
כשאריק מת בצבא הייתי בן 14.
היו בבית שלנו המון אנשים. המון אנשים וקצת אני.
כולם צעקו ובכו. אני דווקא אוהב רעש, אבל בכי לא כל כך, אז
יצאתי החוצה ושמעתי איזו דודה שאני לא מכיר מדברת עם דודה אחרת
שאני לא מכיר. "מסכן הקטן, קודם אמא שלו, ועכשיו אח שלו הלך.
מסכן."
ואני חשבתי שאולי אני דווקא לא כל כך מסכן, אני רק צריך להתרגל
למחשבה שאין יותר אריק.
כשהייתי חצי ממה שאני היום הרופא אמר שיש לי מחשבה קצת איטית,
ויכול להיות שאני דיסלקט, אבל נדע רק בעוד שנתיים. אז אני לא
דיסלקט. מחשבה איטית? אולי רק קצת.
עכשיו אני בתיכון. כשהגעתי לבית ספר החדש, הצגתי את עצמי בתור
בן, כי בנץ זה שם מיוחד, לא שם לאחד עם מחשבה איטית.
אבל אחרי שסיפרתי לחברים החדשים שלי שהיה לי אח שמת וקראו לו
אריק הם תפסו את השנינות שבעניין, ומאז השם בנץ באמת תפס.
מחר יש לנו טיול שנתי. פעם ראשונה שלי מאז שאריק מת, כי אבא
היה קצת עצוב, ולקחו אותו לבית של אנשים עצובים,. באותו זמן
גרתי עם סבתא, אז לא יכולתי לצאת לטיול. אבל בתחילת השנה אבא
חזר אליי עם תרופה שעושה שמח.
בוקר, התיק שלי כבר מוכן מלפני שנתיים, כי אריק מת יום לפני
הטיול השנתי.
אבא הביא לי כובע, ואמר לי להזהר בדרך, ולא לאכול אבטיחים, כי
זה מסוכן. איזה אבא מצחיק יש לי.
באוטובוס שלקח אותנו לצפון, הבנות בכיתה שמו מוסיקה מזרחית
שאני לא אוהב. דימיתי לעצמי איך אני שובר את הרמקול מעל הראש
שלי, אבל קול קטן (שחשדתי שהוא אמא) בתוך הראש שלי אמר לי שזה
לא כדאי.
פתאום הרגשתי משהו בתחילת הגרון שעולה לי למעלה, ואז שמעתי את
סמדר הלוי צועקת למורה ש-"איכס, בנץ הקיא על הרצפה של האוטובוס
וזה נורא מסריח."
המורה באה וניסתה לדחוף לי לימונים לאף, אבל אמרתי לה שזה לא
יעזור, כי הרי כבר הקאתי.
היא שפכה קצת מים על הרצפה וניקתה את מה שהיה מגעיל.
כשהגענו לאכסנייה ישר עליתי לגג. אני אוהב לשבת על גגות.
למטה שמעתי את כולם שרים.
ככה זה, כל כך הרבה אנשים, כל כך קצת אני.
אם אריק היה פה עכשיו, נראה לי ש... אני לא יודע. אף פעם לא
הייתי טוב בלנחש דברים שמתחילים ב- אם.
נראה לי שאני אשאר פה. על הגג. אבל אני קצת דואג לאבא, אם הוא
יסתדר בלעדי. נרדמתי. אני לא יודע מה קרה, אבל כשהתעוררתי
הייתי במקום לבן-לבן. מיטה לבנה, סדינים לבנים.
מעליי ראיתי שלושה פרצופים, אבא, דודה סילביה ועוד מישהו.
"מה קרה?" שאלתי.
"כלום" אמר אבא וחייך. "ממש... כלום."
"טוב, אז אני מרוצה." אמרתי, ועצמתי עיניים.
עכשיו אני פה,גם אבא הגיע לא מזמן,נחמד פה. כרגע אני עם אריק,
קורע אותו מכות, זורק עליו את עיגול ההילה שיש לי מעל הראש.