יושבת על המיטה ובוכה. עוטפת את פניה עם שולי שמלתה הבהירה
והארוכה מדי, ומכתימה אותם בכתמי מסקרה שחורים.
היא מלקקת את שפתיה, וטועמת דמעות מלוחות ואת טעמו המתוק של
אהובה, שרק דקות ספורות לפני כן האזין בשתיקה למילות האהבה
שלחשה באוזנו, ולאחר מכן קם ועזב, דבק בשתיקתו הרועמת.
היא מתכרבלת בתוך המיטה המוצעת בלבן, מכתימה את הכרית בדמעותיה
השחורות. היא יודעת שהיא לא תשוב לראותו יותר לעולם. ואולי זה
לטובה.
נרדמת.


כשלבשה את אותה שמלה לבנה, נוהג היה הוא לומר לה שהיא נראית
כמו מלאך שנפל מן השמיים. היא היתה מתמוגגת מכך, נעה במקום
ומנופפת בשולי השמלה, כילדה קטנה. מדמיינת שמסביבה הילה זוהרת.
לאחר מכן היתה שואלת אותו מה הוא בשבילה, אם היא המלאך שלו.
לכך הוא לא מצא תשובה, והסתפק בכל פעם מחדש בליטוף לחיה
ובנשיקה על מצחה. גם לה זה הספיק.


כשקמה בבוקר למחרת, היא הרגישה חולשה מסויימת. הניחה בטבעיות
כי בכתה כל הלילה, או לא ישנה עמוק מספיק. הרגשת הכובד של
עפעפיה הכניעה אותה, והיא שבה למיטתה.
כשהתעוררה בשנית, הביטה בתמונתו שעוד היתה מונחת על שולחן
הכתיבה. תהתה לעצמה האם תמונתה עוד מונחת של שולחנו, והאם הוא
מביט בה ברגעים אלו ממש וחושב עליה, וזוכר.
הייתכן שהיא נשכחה מליבו שעות ספורות לאחר שעזב? והרי ללא
זיכרון, חודשים ארוכים של יחסים יפים הם טובים כלא היו.
האם כפי שהיה אדיש לדמעותיה ליל אמש, אדיש הוא עכשיו לכל אותם
זכרונות חמוצים-מתוקים שעולים בראשו?
לא ייתכן.


נשיקתם הראשונה היתה ההתרחשות הכי קסומה ועדינה שאי פעם
חוותה. הם ישבו בגן ציבורי, על נדנדה גדולה. הביטו זה בעייני
זו, ושתקו. השתיקה היתה מתוקה. קולות הציפורים המצייצות
והילדים המשחקים התערבבו בשתיקתם ויצרו אווירה שקרובה היתה
למושלמת.
היא הסתכלה עמוק לתוך עיניו וראתה את הבעתו משתנה. הוא קרב
אליה לאיטו, מלטף בעדינות קווצת שיער שחמקה משיערה האסוף, מסדר
אותה חזרה במקומה. הוא הניח את כף ידו החמה על לחיה, וקירב את
פניה בעדינות את פניו. ואז את שפתיה לשפתיו. גלי חום אינסופיים
שטפו אותה.
הוא נשק בעדינות לשפתה העליונה. לאחר מכן לתחתונה. והיא, היא
הטתה את ראשה מעט הצידה ונישקה את זוג שפתיו.


הולכת לעבר המטבח לקחת לעצמה כוס מים קרים. כשהיא פותחת את
המקרר היא מבחינה כי רגליה מנותקות מהקרקע, וכי היא מרחפת
סנטימטרים ספורים מהרצפה.
כשהיא אוחזת בבקבוק המים בידה היא נוכחת לדעת כי ידה שקופה
למחצה, בהירה.
כשהיא מסתכלת במראה, היא רואה מסביבה הילה.
עוצמת את עיניה, וכשהיא פוקחת אותן שוב היא מרחפת עשרות מטרים
מעל ביתה, מביטה למטה על הנופים הירוקים.
בעוד היא מרחפת גבוה יותר ויותר היא מבחינה בדמויות מוכרות. אך
מחפשת דמות אחת ויחידה.


היא רואה אותו, יושב בחדרו ומביט בתמונה, אך לא שלה. אלפי
קולות לוחשים בראשה. "הוא לא זוכר".
נוסקת חזרה למטה, נעמדת-לא נעמדת מחוץ לחלונו. חץ וקשת מופיעים
בידה.
"Remember Me", היא לוחשת. ודורכת את הקשת.








ענבל, אמרת שאולי תציירי סיפורים שלי. למה שאני לא אכתוב
ציורים שלך?

הקטע הקצר הזה הוא לא הרבה בלי התמונה:
http://stage.co.il/Stories/123470