מיה אפריקה אספרנצה - 15/01/02

אני ישבתי על הבאר והולגר היה איתי. אני הייתי בכוסית הויסקי
השלישית והולגר בכוסית העשירית, כמדומני. כשהיה שותה קשה היה
לעקוב אחרי הקצב שלו. מלבדנו לא ישב אדם בבאר.
זה היה באר אופייני לבתי מלון אופייניים של אפריקה. כאלה
שמנסים לשמר משהו  מאפריקה הקולוניאליסטית. עושה רושם שכל
המקום ידע ימים טובים יותר בעבר, אבל גם בשעה ההיא עדיין נותרה
בו שמץ מהאווירה הישנה - אפריקה של מתיישבים נועזים, חוקרי
יבשות חדשות בדרכם אל מותם בישימון, מסעות צייד ראוותניים
וראשי חיות מפוחלצים ניבטים מהקירות.
הייתי עייף. כבר כמה חודשים שנמשך מסעי. עדיין לא מצאתי לי שמץ
ממה שבקשתי למוצאו. לא שלווה, לא רוגע, ומאידך גם לא חוויה
מסעירה שתשפיע על הדרך שבה אראה את העולם. אפריקה לא טרחה
להסביר לי את פניה. מייד עם תחילת המסע נשדדתי באיומי סכין
ברחובות ניירובי. מחזה לא נדיר. לאחר מכן בכפר דייגים על חוף
אגם חליתי במחלת הבילהרציה, שקיננה באותו אגם. הייתי חולה
ובודד ומשפחה מקומית טיפלה בי עד שהחלמתי. כשהחלמתי המשכתי
לנוע לאיטי מכפר לכפר, משמורה לשמורה, מקפיד לא להיתקל בכל מה
שהיה יכול להזכיר לי מה שהשארתי אחרי בישראל.  
צבא , לבנון, חברים שהיו ואינם, אהבה שלא עלתה יפה. בכל פעם
שנדמה היה שהנה אני מוצא שלווה במקום מסוים, מתמכר לנוף לטבע
ולאנשים ונשאר לאיזה תקופה - מיד צצה ועלתה בי אותה תחושת
נרדפות ממעמקים ושוב הייתי אורז את חפצי ונוסע לי הלאה.
אבל אפריקה בדרכה המיוחדת והאיטית החלה לגלות לי את פניה
האחרות. את החשיבה האפריקאית המיוחדת במינה שבתחילת המסע,
בבורותי, נטיתי לפרשה כטיפשות. את האיטיות והרוגע שבכסילותי
חשבתי לעצלות ואת הטבע האין סופי שמקיף אותך כל הזמן. המרחבים,
השקיעות המרהיבות והצבעוניות, והסוונות הירוקות צהובות.
אפריקה. מעט מעט הלכתי שבי אחריה וכשהגעתי להרארה, בירתה של
זימבבוואה כבר הייתי מרחק רב מהכל והחלטתי שכאן אני נשאר.
הייתי עייף כאמור ואולם בשלב הזה כבר לא הייתי מצפה לכלום.
נשאבתי אל תוך הפאטאליזם האפריקאי. מכאן ואילך אמרתי לעצמי
כשפרקתי את תרמילי באכסניית המטיילים ההיא, מכאן ואילך אפריקה
מטיילת אותי ולא אני אותה.

האכסניה (דומני ששמה היה פאו פאו לודג' - אכסניית הפפאיה)
הייתה מבנה בין שלוש קומות ששכן בשוליה של העיר, היכן שבכל עיר
אפריקאית גדולה תמצא שמסתיימים הבתים הגדולים - מגדלי הבטון
והזכוכית המכוערים והתלושים, שנבנו פעם כשאפריקה הייתה ה"ענק
המתעורר", וניסתה למצוא את דרכה העצמאית. היא שכנה באחד מרבעי
המגורים הללו, היכן שתמצא רחובות רחבים וארוכים, שמצדם  בתי
מידות פרטיים של לבנים בעיקר ולפעמים גם אפריקאים, בעיקר אנשי
ממשל.  כמו כל הבתים גם הבית הזה הוקף חומה לבנה של בטון מכל
צדדיו וכדי שיפתחו לך נאלץ היית לשוחח עם השומר בכניסה דרך
אינטרקום שהיה קבוע בצד הדלת.
בקומה הראשונה של המבנה היה משרד קבלה שם ישב בעל הבית - איש
גבוה וצנום, טיפוס אנגלי מהסוג הישן שעישן מקטרת והלך עם חליפת
ספארי בצבע חאקי וגרב תמיד גרביים כהים עם דוגמאות של טרפזים.
ביציאה מחדרו היה אולם גדול עם ספות, כורסאות טלוויזיה ושולחן
ביליארד. צמוד אליו היה מטבח כללי ושולחן אוכל גדול. מדרגות
רחבות הובילו אל הקומה השנייה שם היה אולם שינה אחד עם מיטות
קומתיים - כעשרים במספר. הקומה השלישית חולקה לחדרים קטנים
ליחיד ולזוג, מה שאפשר יותר פרטיות. בחרתי לי חדר בודד פנוי
איפה, והתכוננתי לשהייה.
במהלך יומי הראשון במקום התוודעתי אל בעל הבית, התמקחתי קצת על
המחיר כי שלמתי לעשרה ימים מראש, שאלתי אותו אם ידוע לו אם יש
ישראלים נוספים על מנת שאדע איך לא להיתקל בהם, עשיתי מקלחת
חמה ראשונה מזה זמן רב, ולבסוף בררתי היכן יש מקום שבו ניתן
לשתות בירה קרה.
אני מוכן לסלוח לאפריקאים על הכל, אבל יש דבר אחד שאיני יכול
להבין. הם אוהבים לשתות את הבירה שלהם בטמפרטורת החדר. מחוץ
לערים הגדולות כמעט בלתי אפשרי להשיג בירה קרה וגם בערים עצמן
ישנם מקומות מעטים שמגישים בירה קרה. כל מה שרציתי היה בירה
קרה. בעל הבית היה מוכן לשאלה אותה נשאל מידי יום ביומו על ידי
אינסוף תיירים שכמהו ללגום את המשקה המר והצונן.
כך מצאתי עצמי באותו בית מלון ישן. נהג המונית הוריד אותי בפתח
המלון וציין שיעבור בשעת חצות לראות אם אני עוד שם על מנת
שייקח אתי חזרה לאכסניה.
שם, באותו באר אפלולי, פגשתי לראשונה את הולגר. הוא היה בלגי
בן 30 שעזב את מולדתו כעשר שנים קודם לכן כסטודנט מין המניין
לפקולטה לשפות אפריקאיות, כאשר נסע לחודש על מנת לתרגל קצת את
השפות שלמד בפרקטיקה. במשך החודש הזה קילל את היום שנולד, בכה
מגעגועים, נעקץ מיתושים, נמנע מלגשת לשירותים, גער באפריקאים
הכסילים - וספר את הימים עד לשובו לבלגיה. מששב לבלגיה גילה
כמו כל מי שהיה באפריקה שאפריקה נכנסת לדם. ומשנכנסה שוב לא
תוכל להוציא אותה עוד לעולם  You can check out any time you
want, but you can never leave. -
אפריקה היא כמו "מלון קליפורניה" תיכנס ולעולם לא תצא עוד.
חודש ימים נדדה שנתו של הולגר בלילות ובימים הסתובב כסהרורי.
הוא איבד כל עניין בעיסוקו האקדמי, והוריד 10 קילוגרמים
ממשקלו. לאחר חודש ביקש סליחה מהוריו אחיו וחברתו  ואף הודה
להם על החיים היפים שבילה אתם. שבוע לאחר מכן כבר היה נודד
בדרכיה המאובקות של היבשת. הוא התקדם בקצב של 10 ק"מ בחודש
בממוצע. בשלב מסוים  קנה חמור, וכך היה נודד ממקום למקום - הוא
ברגל ומטענו על גב החמור. אני מנסה להעלות את דמותו בדמיוני -
גבה קומה ורחב, עם שער צהוב ארוך, וחזות "וויקינגית" - מין
משיח  כזה שעובר מכפר לכפר, מעיר לעיר ומארץ לארץ. חוצה נחלים,
מטפס על הרים, ומשחד פקידים במעברי גבול על מנת שינפיקו אשרות
כניסה גם לחמורו הבינלאומי.  יום אחד פגש אחד בלגי, בן עיר
הולדתו  שהכירו מילדות ולאחר שיחה אתו בה העלו זיכרונות
משותפים חישב ומצא כי חמש שנים חלפו להן ביעף מאז יצא לדרכו.
הולגר החל לעסוק בסחר חפצי אומנות אפריקאים. הוא ידע היכן
לקנותם בזול, ובאיכות משביעת רצון, ולאחר שקנה אותם היה מטעין
אותם על אוניה ושולחן לבלגיה שם מכר אותם בכשרון רב מתובל
בסיפורי מסע פיקנטיים, לחנויות ששילמו בעד סחורתו כסף יפה. פער
המחירים בין קניית הסחורה בעולם השלישי העני ומכירתו במדינות
אירופה העשירות הפך את הולגר לאדם אמיד, אבל  הולגר לא התעניין
מעולם בכסף כשלעצמו. מסחרו שימש לו כאמצעי להשגת מטרתו - המשך
נדודיו באפריקה. מכאן ואילך שילב את הטיולים בקניית סחורה
ופעמיים בשנה היה שב לבלגיה עם מכולה - מסיים את עסקיו במהירות
וחוזר לאפריקה.
רוב האנשים מסיימים לספר לך את כל מה שאתה יכול לדעת עליהם
בחצי שעה ראשונה של הכרות. איני שונה מהם, כאז כן עתה, אולם
הולגר לא היה כזה. גם שנותיו באפריקה לא גרמו להיהפך לפטפטן
גדול אולם לאחר כמה ערבים שבילינו יחדיו בשתייה, והתיידדנו,
מעט מעט החל לספר לי על עצמו. עם חלוף שבוע מפגישתנו, כאות
לידידותינו, שיתף אותי במסע קניות של חפצי אומנות אפריקאית
בשוק של שחורים ססגוני ומרהיב שהדרך אליו עברה בתוך שכונות
המגורים של המקומיים, שאילו הייתי הולך שם לבדי סביר להניח
שהייתי מופשט מבגדי אולם הולגר דיבר את שפתם ברהיטות (כולל
צקצוקים במקומות הנכונים), וכשהיינו פוסעים בסמטאות הצרות
ברכונו הכל לשלום בלבביות. בשוק צפיתי בו מתמקח עם המוכרות
וניכר היה שהוא נהנה מעצם המיקוח יותר מכמות הכסף שחסך במיקחו.


הערב הזה שבו מתחיל סיפורנו ואף ניגמר היה סיום לאותו יום
מוצלח של טיול ואני והולגר ישבנו לנו על הבאר. כאמור היינו כבר
בעצומה של השתייה, איש איש על פי יכולתו ומידותיו. וגלגלנו
שיחה על מוזיקה אפריקאית. הטיפוס המנומנם שתיפקד בתור הבארמן
היה קם בצייתנות למלא את כוסיותינו מחדש כאשר התרוקנו, אם כי
בפניו נכרה תרעומת מסוימת על הטרחה שאנו מטריחים אותו.
אני זוכר את הרגע המדויק שבו היא נכנסה לבאר. אני חושב שאפילו
המוזיקה הפכה לרגע למהורהרת כאשר נכנסה כאילו היה תיאום  בינה
לבין איש הבר שהיה מחליף מפעם לפעם קלטת בטייפ קלטות ישן. מכל
מקום לרגע הרגשתי שהזמן עומד מלכת.
השיחה שלי עם הולגר נפסקה לרגע וכבר לא יכולתי אלא להתרכז בה.
והיא הייתה יפה. היה לה יופי מכשף. יופי שגורם לך לרצות ללכת
אחריו כמו עכברים אחרי מנגינתו של החלילן. יופי כמו לחן שמעורר
בך צביטה של געגועים.
לפי מבנה גופה התמיר והזקוף - נטיתי לדמיינה כרקדנית. שערה
השחור היה מתארך עד לאותה שקערורית בגב התחתון, היכן שמתחילם
להגבהה הישבנים. עיניה היו שחורות ובלטו מתוך פנים מאורכים
ובעלי גוון חוור שהביעו עוצמה ורוך כאחד. היא ישבה בקצה השני
של הבאר היכן שיושבות כל הנשים היפות והבודדות בסיפורים מעין
אלו, ומבלי להחליף מילה עם הבאר מן כבר הוגש לה יין לבן בכוס
יין שנרטבה מצינתו של המשקה. כל זה לקח דקה או פחות ונחרת
בזיכרוני לנצח.
לא יכולתי להסיר את עיניי ממנה. כשנתקלו עינינו לא טרחה
להשפילן אלא חייכה אלי חיוך מיוחד, כזה שמסתיר סוד מאחוריו.
תפסיק אמרתי לעצמי כל הזמן, זה לא נאה. לנעוץ מבטים כאלה.
ניסיתי לקשור מחדש את השיחה עם הולגר - ללא הצלחה. אמרתי לעצמי
שזה לא עניינה שלא ידעתי אישה מזה זמן רב ולבטח היא מובכת
ממבטיי. אבל  היא לא עשתה רושם של מובכת כלל וכלל.
עד לרגע ההוא נטיתי לחשוב שיש עצב מסוים במראה אישה שיושבת לבד
על הבאר. משהו מכמיר שגורם לך תחושה שקרית של רצון לאסוף את
הנשים האלו אל חיקך ולתת להן חום ואהבה בעוד שגופך כמה לבעול
אותן. נשים לבד הן טרף קל. קל מידי לפעמים.
אבל היא שידרה את ההפך הגמור. עוצמה ומסתורין וחמלה ואכזריות.
היה בה משהו שלם ויודע. וודאי שלא שידרה עצב.
הולגר כבר ראה אותה. למיטב ידיעתו הייתה איטלקייה שגרה באפריקה
כבר שנים אחדות ומגדלת ילדה קטנה. שאלתי אותו אם כדאי לי לגשת.
הולגר היה אדיש. מה כבר יכול להיות הוא שאל ואני, לאחר
שהאלכוהול עזר לי להיות מעט יותר אמיץ, ניגשתי.
לחצנו ידיים. היא הציגה את עצמה. קראו לה מיה. נראה כי חיכתה
לכך שאגש ולשמחתי לא התנגדה לכך שאצטרף אליה לחברה. אולם מה
שקרה בפועל היה שלאחר שגמרנו לשאול אחד את השני את השאלות
המעצבנות - מהיכן, כמה זמן ולאן פניך, שוב לא נותר עוד נושא
שיחה ראוי ומצאתי את עצמי בוהה במשקה שלי ומחכה לנס שימשיך את
השיחה או שיסיים אותה בכבוד.
ואז בא באפי לפתע ריח ניחוחה של מיה. בושם שלא הרחתי כמותו
מעולם ושאין לי כל יכולת לתאר אותו. הרגשתי לפתע כמו בתוך ענן
של רכות ולמה שקרה לי לאחר מכן אין לי שום הסבר הגיוני עד היום
- רק השערות.
אולי זה היה בהשפעת האלכוהול, אולי זה היה המרחק מהבית, יכול
להיות שהייתי עייף ממסעי, ואולי נוכחותה המצמיתה של אישה כה
יפה במרחק של סנטימטרים ספורים ממני היא שגרמה לי לכך. לפני
שהבנתי מה קורה כבר היו הדמעות חונקות בגרוני והתפרצתי בבכי
שכמותו לא בכיתי מעולם מילדותי ועד אז. גם לא בכיתי עוד בכי
כזה מאז.
זה היה בכי גורף וסוחף. בכי שאין לו התחלה וסוף, כזה שמרעיד את
כל הגוף. איבדתי את עצמי בזרועותיה של אישה שהכרתי פחות מחמש
דקות קודם לכן, והיא אימצה אותי אל חיקה הרח והניחוחי ונתנה לי
להרטיב אותה בדמעותיי. היא ליטפה את ראשי כמו אם שמלטפת את
ילדה. לטיפות עדינות ואמיצות ואני זוכר את המגע של היד שעוברת
בשערותיי ויורדת אל הגב גם היום ממרחק השנים. בכיתי את כל שנות
הצבא הארוכות והמסויטות. את העינויים והסגרים וההשפלות. את
הילדים עם האבנים. את המשפחות שהערנו באישון לילה, את המארבים
והמטענים והצירים והבזבוז המשווע של כל אלו שחייהם הופסקו בחטף
במרחק  כה קטן ממני. בכיתי על אהבתי הנכזבת שהשארתי כביכול
מאחורי וששבה מעשה שטן אלי שם בין זרועותיה של מיה. בכיתי על
כך שידעתי שלעולם לא אוכל לשוב ולכתוב מוזיקה כי כבר אינני
תמים מספיק, כי נשמתי הושחתה שם. ושאינני ילד עוד.

כפי שידוע לכל - הדברים הטובים מסתיימים להם מהר יחסית. הבכי
פסק  וכשהרמתי את ראשי והבטתי בחמלה האינסופית שנשקפה מעיניה
של מיה הרגשתי תחושת הקלה ושחרור כאילו משא של עשרות קילוגרמים
הוסר מעל כתפי. לראשונה מזה זמן כה  רב הרגשתי שאני יכול
להמשיך הלאה בחיי. בזווית העין ראיתי את הולגר. הוא הביט בחיוך
של טוב לב ונענע בראשו. ברגע ההוא הודיתי לאלוהים שהכירה לי
אותו.
מיה לא ציפתה להסברים. היום אני כבר יודע שכל אישה היא אם
במהותה וכל גבר ילד במהותו וכך ניסדר עולמנו המחורבן - ילדים
מופרעים ורעבים לתשומת לב שולטים שלטון אלים וחסר מעצורים
באימותיהן הנישפחות תחת שיהפכו אותן לאלילות ויסגדו לעפר שדרכו
רגליהן עליו.
אולם כשם שמיה לא ציפתה להסברים כך רציתי אני להמשיך בתהליך
הקתרזיס שהתחלתי בו וכך מצאתי עצמי מספר לה....לא אלאה אף אחד
בהסברים ואת מה שהיה לי לספר למיה, ניתן כבר להסיק מרוח הדברים
עד כה.
רוב האנשים מסיימים לספר לך את כל מה שאתה יכול לדעת עליהם
בחצי שעה ראשונה של הכרות. אני ומיה לא היינו שונים. היא הייתה
איטלקייה, כאמור ובמולדתה הייתה כפי שניחשתי קודם לכן רקדנית
בלהקת מחול. היא הכירה רקדן אפריקאי ונישאה לו למרות מחאות
משפחתה, והם עברו לגור באפריקה. כשנולדה ילדתם היה כבר בעלה
שיכור מכדי להבחין בכך וכשלא היה שיכור היה מכה אותה. למזלה
הוא מת לפני שהסבל נהפך לכרוני. מצאו אותו ללא רוח חיים ברחוב
בנסיבות שלא עניינו אותה מעולם. אבל מיה כבר הייתה נגועה
בחיידק האהבה לאפריקה ולא יכלה לדמיין עצמה חוזרת לאיטליה. היא
עבדה כפקידה בסוכנות נסיעות של הודי אחד עשיר וגידלה את ילדתה
בבית קטן במרחק שני רחובות משם עם אומנת אפריקאית צמודה כל
שעות היממה.
אלה היו הפרטים היבשים ואני מוסר אותם כאן כפיצוי על התסכול
שגורמת לי חוסר יכולתי להעביר במלים את התחושה שחשתי כשמיה
אימצה אותי בחיקה ונתנה לי להריח את ריח גופה מקרוב כל כך.

להקה אפריקאית החלה לנגן. הם ניגנו מוזיקת רומבה זאירית עם
גיטרה חשמלית שנתנה קטעי סולו מורכבים ותבניתיים שחזרו על עצמם
ומרימבה שנתנה גוון אותנטי. מיה שאלה אותי עם אני רוצה לרקוד.
האמת שרצוני היה פרט חסר חשיבות. היא שלטה בי שלטון ללא מיצרים
וכך קמנו לנו לרקוד.
היא חוללה בתנועות עגולות אך מדודות ומדויקות, שלמדה כנראה
מצפייה בנשים האפריקאיות הרוקדות במועדונים כאלו. תנועות גופה
הביאו בחשבון לא רק את מקצב  הרבעים הבסיסי של המוזיקה אלא גם
התחלות וסופם של משפטים ששר הזמר, והתגברות והחלשות בעוצמתו של
כלי מסוים. נדמה ששרטטה בתנועות אגן מעוגלות את מקצבו של תוף
הדוד הענק  בעוד ידיה מציירות בחלל האוויר את פרצי הגיטרה
המונוטוניים, ואילו גופה בכללותו עקב אחרי מהלכם של השירים ונע
לפיהם. עמדתי וצפיתי בה מהופנט.
משהחלה בריקודה לא שמה ליבה אלי עוד. היא לא הבחינה בתנועותיי
המגושמות ובמבטי שלא סר מגופה המחולל. היא נתנה למוזיקה להזיז
כל אבר בגופה וכל תרומתה הייתה בכך שלא הפריעה למוזיקה לעשות
את הריקוד. באותן הדקות באה לי ההכרה שמעתה ואילך אני קשור
לנצח למוזיקה וריקוד לא משנה לאן אלך ומה אעשה.

חיי הלילה באפריקה מסתיימים מוקדם. שהסתכלתי על הבר ראיתי את
הולגר כשמצחו נשען על הבאר והוא מנמנם לו נמנום אלכוהולי.
הבארמן הסתכל בנו בפנים שבשלב זה היו כבר זועפות קמעה. המוזיקה
איבדה מקצבה ומיה התנערה מהמחול הפרטי שלה כמו מישהו שמקיץ
מתרדמת חלום נעים במיוחד.
גם הולגר פקח עין. במשך השעה האחרונה הביט בי ובמיה, הסיק מה
שהסיק לגבי כוון ההתפתחות הכללי של הסיפור והדרך שבה הוא עומד
להסתיים, ולפיכך נתן בי מבט רווי משמעות, כמו שותף סמוי לדבר
עבירה. ידעתי למה הוא רומז אולם לא הרגשתי צורך להירמז בעניין
הזה. אני מאלו שמתאהבים מהר ודומני שבשלב זה הייתי כבר מאוהב
עד השמיים.
מיה ניגשה אל הכסא שישבה בו מקודם, ועטתה עליה את הבגד העליון
שהביאה עמה - ז'קט ג'ינס משופשף משנים ארוכות של לבישה, עם
קישוטים של טלאי עור בכתפיים ובחגורת המותניים.
המשכתי להביט בה עד שכשהייתה מוכנה ללכת אמרה לי: "לפני שניפרד
אני רוצה להראות לך משהו שלא הראיתי אותו לאף אחד כבר כמה
שנים. מאז שבעלי מת. זה משהו שהוא רק שלי ושהייתי רוצה שתראה
אותי כדי שלעולם לא תשכח אותי". מיה אמרה שהיא מזמינה אותי
לביתה להראות לי את מה שרצתה להראות לי. ידעתי באותו רגע שגם
היא, בדרכה, אוהבת אותי.

הולגר כבר שילם על שלושתנו. האמת היא שתמיד הוא שילם על השתייה
שלי, הגם שמחיתי בתוקף. אולי זו דרכם של אנשים מסוגו שהפכו
לבעלי ממון. נפרדתי ממנו בלחיצת יד, נדברנו שנשוב וניפגש
למחרת, ובשער הבית הלך לו הולגר לדרכו ואני ומיה פנינו לכוון
השני.
הלכנו יד ביד, מודדים באיטיות את הרחוב האפריקאי החשוך, הלומים
משתייה ומאהבה, מגעגועים ומתשוקה לדברים שלעולם לא יתגשמו. כך
הגענו לבסוף אל הבית. מיה שלפה מפתח מכיס הז'קט שלה ותוך כדי
שסובבה אותו במנעול  בידה האחת סימנה לי באצבע ידה השניה על
שפתיה שאחריש. הבנתי שיש מי שישן בבית.
מיה נכנסה לפני, העלתה אור עמום במבואה, ובידה סימנה לי שאבוא
אחריה. חצינו את ההול רחב הידיים, פוסעים על קצות האצבעות,
משתדלים לא להישמע כלל. ושהגענו לחדר השינה שלה סגרה את הדלת
אחרינו.
החדר היה מואר באור חלש שבקע ממנורת לילה שהייתה קבועה בקיר
מעל המיטה. באור שהוא הפיץ יכולתי להבחין בקירות שהיו עמוסים
במסכות אפריקאיות חמורות סבר ומאיימות, ראיתי בגדים ומגבות
מפוזרים על הרצפה. בפינה עמד שולחן כתיבה ועליו נערמו בערבוביה
ספרים וכתבי עת, ובקיר שמול הדלת היה חלון עם תריסים מוגפים.
היה מתח באוויר.
הבטנו אחד לשני בעיניים, ומיה הסירה את הז'קט והחלה לפרום את
כפתורי חולצתה. אחד אחרי השני. באיטיות, ותוך שהיא מקפידה לא
להסיר את מבטה ממבטי. לבסוף, כשלא נותרו עוד כפתורים, שלחה את
ידה הימנית אל עבר כתפיית חולצתה השמאלית, והסיטה אותה כך
שיכולתי לראות את כתפה החשופה.
ומעבר לכתפה -  מציץ לו על הרווח שבין שדיה  - ראש של נחש
מקועקע מעשה ידי אומן!
עם עיניים מצוירות ולשון שהתפצלה בקצה. הוא היה כל כך אמיתי
וריאליסטי שלרגע נאלץ הייתי לכבוש את הבהלה שאחזה בי לנוכח
הזוחל שהיה מונח עליה. רעד עבר בי אולם מיה חייכה, ואז בתנועה
חדה סובבה את גבה אלי, הורידה את חולצתה, והפילה אותה לפני
רגליה. היא אספה את שערה והעבירה אותו קדימה על בטנה כך
שיכולתי לראות את  הנחש, שהיה מצוייר לה במורד גווה הדק, מרהיב
ביופיו, מעוטר בדוגמאות נחשיות שחוזרות על עצמן מדי כמה
סנטימטרים. הבחנתי אפילו שבצד אחד של הנחש צייר האומן צל! עד
כדי כך היה החיזיון ריאליסטי ומרהיב עין.
מיה פתחה את כפתורי מכנסיה, וחשפה טפח מעכוזה - אך ורק כדי
שאראה איך שם במקום ההוא שבו מתחילים העכוזים להיות מופרדים
האחד מהשני לנצח, נגמר לו הנחש הפרטי שלה. היא נתנה לי עוד כמה
שניות להבחין בפרטים הקטנים ואז כשידיה על מותניה אוחזות
במכנסיים שלא ייפלו - החלה לפתל את גווה כמו רקדנית בטן והנחש
פשוט זחל עם התנועה שלה, למעלה למעלה עד אל מעבר לכתף, עד
להיכן שלא יכולתי לראות עוד. כמו הספירלות התלויות האלו
שיוצרות אשליה של תנועה שלעולם אינה נגמרת, כמו הספרה שמונה,
כמו האינסוף.
מיה סיימה להתנועע. ניחוח זיעת גופה שרקד בשילוב עם הבשם שלה
הכה בי. הייתי על סף טירוף חושים מוחלט. אבל אז הרימה מיה את
מכנסיה, התכופפה ונטלה את חולצתה מהרצפה, ומשסיימה ללבוש אותה,
באותה איטיות שבה הסירה אותה, הסתובבה  אלי ואמרה בקול שקט:
"אתה יכול ללכת עכשיו".
שום דבר לא הכין אותי לכך. הייתי מופתע, לא שחשבתי אפילו
להתווכח אתה. אבל מכיוון שנותרתי קפוא על שמרי ובלי יכולת
ממשית להגיב, חזרה שוב והפעם נוסף גוון של תקיפות לקולה העדין:
"אני מבקשת שתלך עכשיו."
התעוררתי מהחלום והנהנתי בראשי.
מיה לוותה אותי לדלת ויצאה איתי אל הסף. הפניתי פני אליה
ובקשתי לומר משהו לסיום, לשאול אם נשוב וניפגש אולי, אולי לומר
לה מלים של אהבה, אבל כנראה שמיה הרגישה אותי והיסתה אותי
בתנועת יד מהירה תוך שהיא מושיטה לי את גב ידה על מנת שאנשק
בטרם אלך. עד שעברתי בעד השער החוצה כבר כבה האור מאחורי
ושמעתי את הדלת נטרקת.
מעולם לא שבתי לראותה.