החיים יפים, אני מניח,
ביחוד כשאתה מוקף בפיות קרח שזוהרות באור כחול.
החיים יותר יפים, אני מניח,
ברגע שהפריים מתחיל להתמלאות בנערות חשופות חזה שרוקדות לפי
מקצב לטיני חושני.
החיים נהיים יפים מרגע לרגע, אני זוכר,
כשהעננים מתאספים ויוצרים בשבילך מיצג של צורות.
קשה לא להנות מהחיים, אני חושב,
כשצבעים מתחילים להבהב מול עיניך, וכל חושיך מתחזקים.
החיים נעשים מושלמים, אני מניח,
כשהכל מקבל עוד מימד, ושום דבר לא נראה כמו שהיה מקודם.
החיים נעשים קצת מבלבלים, אני זוכר,
כשהצבעים המהבהבים מתחלפים בלי הפסקה ומתלווים בחריקה עמומה.
החיים נעשים מקדש לבדידות, אני חושב,
כשכל העננים נעשים שחורים ומודיעים על סופה חזקה.
החיים נהיים פחות ופחות יפים, אני מניח,
כשכל הנערות נופלות ארצה מפויחות, ומתפוררות לאבק סגול.
החיים כבר לוחצים, אני מניח,
כשפיות הקרח מתחילות להצמיח ניבים גדולים ומאיימות להורגך.

החיים מתחילים להיעלם, אני יודע,
כשאתה לא מוצא את כפתור היציאה, וחום מעיק מקשה עליך לנשום,
וכל האנשים סביבך מצביעים וצוחקים בקול מרושע.

פתאום הכל משתנה לך, אני יודע,
אתה כבר לא כמו מקודם, אפילו אחרי כל מה שראית שם, בטיול.
וחושך נוראי ומפחיד מקיף אותך,
ולמרות שידעת, בכל זאת היית מוכרח לנסות...