הבית הכתום

הוא עומד בודד, בית כתום בתוך יערות ירוקים, לבו אטום
וחלונותיו מנופצים כחלומות האנשים שמזמן עזבוהו. הראשון שעזב
היה אדם מבוגר, הוא בנה ביתו וחי בו עם משפחתו, אולם שתי קומות
של אופל בבית תמים אחד יכולים לשגע בן אדם, הוא קם, לקח
משפחתו, והלך כיצר לב אדם. עד כמה שניסה הבית לדבר אל לב
אדוניו, דבר לא עזר. הם נטשוהו והשאירו אותו לסחוב את יגונם
לעולמי עד. דבר בעזיבה נחרת על לוח לבו, אותו לב ששמר שכל הכעס
והטינה יישארו בפנים וכל השמחה והאושר יוקרנו החוצה. בכל פעם
שחשב על משפחתו, שעזבה, עוד חתיכה מלבו התפוררה לה. הלב החל
להיעלם, הבית המופחד ניסה לשכנע את הלב בכל הכוח שלא להישבר
והיה מדביק חתיכה לחתיכה בעקשנות מפני שלבו היה המגן היחיד
שלו, המגן האחרון.

השני שעזב היה מר לוי הזקן. הוא קנה את הבית שנים אחרי האדון
הראשון. אדם זקן וחביב היה, מחייך תמיד וצוחק בצחוקו המתגלגל
והסוחף מבדיחות הבית שבד"כ לא היו כל כך מצחיקות. הבית שמח,
אולי מישהו סוף סוף מצא את מסילות לבו שנעלמו עם השנים- חשב.
הוא העלה תקוות בעיניים דומעות שאולי גם לבו יימצא לבסוף. אולם
הזקן בעל הצחוק המתגלגל לא עמד בקולות רוחות הרפאים בארונות
ומתחת למיטות, הפחידו אותו גם העטלפים שטיילו להם בבית וקולות
האנשים שהיו ולא היו שגעו אותו. הזקן החל לראות מהרהורי לבו-
חשב בנו של הזקן בעל הצחוק המתגלגל כאשר סיפר לו אביו על
המתרחש. הבן, שאביר לב תואר היה, לקח את אביו לבית אחר, לבית
עם הרבה אנשים שהתנהגו כמוהו. מאותו יום לבש הזקן חולצה לבנה
וידיו היו קשורות אחת לשניה מאחורי גבו, טפלו בו אנשים עם
חלוקים לבנים וכדורי הרגעה צבעוניים. הזקן לא יצא מהבית החדש
שלו לעולם. התחמץ לב הבית הכתום בתוך היערות הירוקים וגמלה
החלטה בלבו: לא יותר להיות בית נחמד! זה לא עוזר, ואסור להיות
לבד. הוא החליט להחזיר לכל האנשים שאכזבו אותו בעבר ולכל
האנשים שעלולים לאכזבו בעתיד. הבית החל לשרוק שיר ערס מרגיע
בכל ערב. השיר היה מתוק כל כך ומשך אל הבית אנשי לילה שלא היה
להם לאן ללכת. הם היו ישנים בקרבו, שמחים שסוף סוף למישהו
איכפת. הם היו פותחים את סגור לבם למרות שמזמן כבר נאבד המפתח.
והבית, בחיוך שטני, היה גונב את לבם בעודו אוכל את שלו. אנשי
הלילה, עתה חסרי לב ורשעים, יצאו לעולם להלחם באנשים המושלמים
שיש להם הכל ולא ידעו נדודי לילה מימיהם. התפתח באנשי הלילה
כעס, כעס שאין איש בשבילם, שדואג ואוהב. איך זה שלא שמו לב
קודם? האם התקווה שהייתה חבויה בלבם הגנה עליהם ממחשבות כה
עצובות? הבית שבר את לבם בכעס וכאב.

יום אחד הגיע בנו של הזקן בעל הצחוק המתגלגל והסתכל על הבית
מספר פעמים, הוא ראה מבנה בעל קירות מפוררים וחלונות מנופצים,
מפני שלא היה לבית עוד כוח לשמור על חזות יפה כי הרי נפש
מיוסרת מתבטאת גם בחיצוניות. החל העו"ד הצעיר, בנו של הזקן בעל
הצחוק המתגלגל, לשפץ את הבית והבית שמח וגבה לבו למראהו החדש.
אנשים החלו לבוא ולהתרשם מיופיו והבית חייך. הם היו משבחים את
עבודת העו"ד הצעיר על בית אביו שמת. אולם במעמקי לבו ידע הבית
שאותם אנשים, אחד בפה ואחד בלב- זו סיסמתם. מהחברה הגבוהה
והלא- אכפתית, מהחברה האדישה והאפטית. הבית אימץ לבו בשנית
ובלב כבד ידע שאין מי שיצילו מתחושת האובדן, הכעס והכעס שבו.
הוא לא ידע שיש עוד הרבה בתים שמרגישים כמוהו ושיש אפילו טיפול
מיוחד לכאלו רגשות, אבל לאף אחד לא היה איכפת מספיק ממנו כדי
לשלוחו לטיפול שכזה ולכן עמד שם בודד, בית כתום בתוך יערות
כאילו ירוקים.