נמאס לי לכתוב בחרוזים. עם התחנפות לסדר הנורמלי. לא בא לי.
עוד איזה שיר מזדיין של איזה מסכנה שניסתה להוציא קצת כסף, קצת
תהילה, קצת זוהר. בלונדינית קטנה ששכבה עם איזה מפיק של חברה
גדולה ויצאה להצלחה מסחרר.
עוד אחד.
עוד דבר רגיל.
עוד אדם חסר חיים, מסכן, שכותב על הרגשות שלו ומצפה שלמישהו
באמת יהיה אכפת. נו, כן... אז הוא מראה את זה לחברים שלו והם
אומרים ש"זה הדבר הכי יפה שקראתי אי פעם", ושנייה אחרי זה
הולכים לזיין את החברה הכי טובה שלך.
נכון. אז מסריח לי ואני דיכאונית קצת... ובא לי לשתות 80 גלוני
וודקה ולעשות צחוק מעצמי באמצע בניין העירייה. אז לא אכפת לי
יותר.
נכון שהוא הבטיח לשכוח ממנה מתישהו. נכון שהוא נשמע בטוח בעצמו
כשהוא אמר שנתחבק כשאני אחזור. אז הוא נישק אותי והבטיח לי
שהוא מרגיש אליי משהו שהוא "מעולם לא הרגיש", נכון שאני לא
מפסיקה לחשוב עליו מהרגע הראשון שראיתי אותו, אבל למה שלמישהו
יהיה אכפת? למה לי להשקיע שעות בחשיבה עמוקה, על מה מתחרז עם
"מציאות", לראות שזה "גאות" ולנסות להתאים את זה לרגשות
שלי...?
מה ייצא לי מזה? אז יהיה לי עוד שיר, קשוח גותי ואפל על מוות
ועל אהבה נכזבת... על דיכאון, על זה שהוא שיקר לי, עוד שיר של
ילדה מפגרת שלא יודעת כלום מהחיים שלה.
הדבר היחידי שייצא לי מזה, זה הידיעה שאני יודעת לחרוז בלי
להתאים את המילים לרגשות שלי...
אז נמאס לי לכתוב שירים. וזהו.

אני שונאת צביעות. ואני אוהבת אותו. ואני כותבת עליו יותר ממאה
שירים בדקה בראש, ואני לא צריכה לזיין איזה מפיק חשוב ומסריח
בשביל להגיד מה אני מרגישה.
כי אני אוהבת אותו. והלוואי שהוא היה יודע את זה.
ונמאס לי לכתוב בחרוזים, או משהו...