קצת מידע אוטוביוגרפי על החיבור
זהו החיבור הראשון שהעלתי לכתב בחיי. הגירסה המקורית שלו נכתבה
בהיותי ילד בן 12, איפשהו בין אוקטובר 1997 לדצמבר 1997. כבר
אז החלטתי שכל יצירה שלי הולכת להיות מוקדשת למישהו או למשהו,
או לפחות רוב היצירות שלי. את זו ספציפית הקדשתי לחברה הראשונה
שלי: ענבל בנימין שמה.
חלק לא קטן מדעותיי השתנה מאז; גם לגבי השקפת עולם (אם כי
פחות) וגם לגבי ענבל בנימין עצמה ומערכת היחסים שהייתה בינינו.
לפיכך החלטתי מאוחר יותר בחיי לכתוב גירסה שנייה לחיבור זה,
והרי התוצאה לפניכם. השינויים בין שתי הגירסאות הם מינימליים
ביותר, רק שינוי של מילה פה ומילה שם, אך שינויים אלה נראו לי
בזמנו כחשובים מספיק בכדי לעשותם.
בעקבות יצירה זו כתבתי במשך חיי עוד מספר יצירות, אשר שמה של
כל אחת מהן מתחיל במילים "דרכי החיים". יצירות אלו ממשיכות את
המסע לתוך המטאפורה המתוארת ביצירה הנ"ל ומוסיפות עוד עצות
לחיים.
ושוב, אחזור ואדגיש שחלק לא קטן מדעותיי השתנה מאז ושזו הייתה
היצירה הראשונה שלי, אז נא לקחת את הדברים בפרופורציה. מה גם
ששאר אוסף היצירות של "דרכי החיים" מוסיף לרושם המתקבל מיצירה
זו כיחידה, ועל-כן רצוי שלא לגבש דעה מייד לאחר קריאת אחת
מהיצירות הנ"ל כיצירה נפרדת, אלא רק לאחר קריאת הסידרה כולה.

דרכי החיים (גירסה שנייה)
ישנם אנשים אשר מפחדים מפינוקים ומדברים טובים, חלקם חושדים,
שאם הם יקבלו דברים טובים, הם יצטרכו לשלם על-כך ולכן מעדיפים
הם מראש לא לקבל זאת.
אני חושב, שגם ההפך הוא הנכון, כלומר: שאם רע לך בחיים את/ה
תקבל/י על זה תמורה בסופו-של-דבר (אם הרוע לא בא בתור "עונש"
על משהו שעשית) והנה דוגמא למצב כזה:

מתישהו בחיי היה מצב שבו אמרתי לעצמי "מעכשיו, אני פותח דף חדש
ומשפר את חיי", בעצם מה שעשיתי היה להגיע לבניין חדש, בניין
שניקרא "בניין ההצלחה בחיים"...
בנין שבו כמה שאת/ה נמצא/ת יותר גבוה כך את/ה יותר מצליח/ה.
חשבתי שהפעם אני אגיע לגג, לקומה האחרונה, להצלחה הגדולה
בחיי:
נכנסתי לבניין ובהתלהבות רבה התחלתי לעלות במדרגות קומה ועוד
קומה ועוד קומה ועוד קומה ועוד קומה ועוד קומה...        
כך עליתי עד שהגעתי לקומה האחרונה, נשארו לי רק עוד כמה מדרגות
כדי להגיע, המשכתי לעלות מדרגה אחרי מדרגה עד שנשארה לי רק עוד
מדרגה אחת...
כל המאמצים שעשיתי כדי להגיע לכאן ונשארה לי רק עוד מדרגה אחת,
התרגשתי כל-כך ובהתלהבות רבה הרמתי את רגלי כדי לעלות על
המדרגה האחרונה להצלחה ו...

החלקתי ונפלתי דרך כל המדרגות עד לקומה הראשונה; אחרי כל
המאמצים, כל התחנונים, כל התכנונים לעתיד וכל מה שהשקעתי אני
מוצא את עצמי נופל דרך כל המדרגות מהקומה האחרונה ועד לקומה
הראשונה. חשבתי לתומי שהעובדה שהתחלתי בקומת הקרקע ונפלתי
"רק" עד לקומה הראשונה, מוכיחה שבכל-זאת התקדמתי במשהו ולא
חזרתי לנקודת ההתחלה. אז המשכתי להתאמץ ולעלות במדרגות עד ששוב
הגעתי למדרגה האחרונה, באותו רגע פשוט בא לי להגיד "על החיים
ועל המוות!", אך לצערי הרב, לא היה לי מזל, אומנם לא מתתי, אבל
גרוע מכך... סבלתי בעודי חי ובעצם נפלתי דרך המדרגות עד לקומה
השלישית.
שוב חשבתי שהשגתי משהו, מפני שלא נפלתי עד למקום שממנו באתי
(קומת הקרקע) ואפילו לא נפלתי עד לקומה הראשונה, אלא "רק" עד
לקומה השלישית...
אז ניסיתי לחשוב בהיגיון, אבל לא ממש הצלחתי; הגעתי למסקנה
שצריך להמשיך לנסות ולהמשיך לעלות...   ולמרות כל הפצעים
שקיבלתי בדרך, המשכתי לעלות כאילו כלום לא קרה. עליתי ועליתי
עד למדרגה האחרונה, אבל הפעם באמת נמאס לי, הפעם החלטתי לחשוב
ולהקדיש לזה הרבה זמן ובסופו-של-דבר הגעתי למסקנה שאם אני אעלה
את המדרגה הזאת אני אפול ממילא, אז ירדתי את כל המדרגות
לאט-לאט, רשמתי מה יש בכל מדרגה ותכננתי את העלייה הבאה שלי.  
     
הפעם הכל היה מתוכנן ומדויק, אך בכל-זאת, הרגשתי ש"חסר פה
משהו", משהו מאוד חשוב, הרגשתי
שמגיע לי יותר...

אם למדתי משהו מכל המדרגות הללו, זה שצריך לתת לזרם לזרום
מעצמו ופשוט להיסחף בו, לא להאיץ את הקצב ולא להאט אותו פשוט
לתת לו לזרום.
רק אחרי שהבנתי את זה היא באה אלי, היא הייתה הדבר, סליחה...
הנערה, שהייתה חסרה לי כל-כך, היא הייתה מה שהגיע לי לקבל.
כך שאם את/ה מרגיש/ה שמגיע לך יותר, פשוט תן/תני לזרם לזרום
מעצמו.