"אימא, אני רוצה לחזור להיות קטנה".
"מה זה השטויות האלה?!".
"למה שטויות?...".
"אף בן-אדם לא יכול לחזור אחורה בזמן, ומלבד זאת, למה לך לרצות
בכלל?".
"למה לא?...".
"אויש, באמת שכבר אין לי כוח לשטויות האלה...".


איך היא מגיעה לזה? לא על זה אמורה ילדה בת 15 לחשוב... לחזור
אחורה בזמן?... טיפשות...

"אימא, את חושבת שאני מוזרה?".
"למה את שואלת?".
"לא יודעת... אז את חושבת?".
"אה... לא... למה?".
"כי אני חושבת שאני מוזרה...".
"את חושבת?".
" כן!".
"וזה מוצדק לפי דעתך?".
"מה מוצדק?".
"לא משנה...".
"מה לא משנה?...".
"כלום".
...
"את גם חושבת שאני מוזרה! ידעתי!!!".
"למה את חושבת, שאני חושבת, שאת... אוך!!!".
"אז מה אם אני רוצה להיות שוב ילדה? אז מה??? אין בזה שום
פסול!".
"ראית פעם נערה נורמלית בת 15 שרוצה לחזור אחורה בזמן?!".


אז אני לא נורמלית עכשיו... שישלחו אותי למוסד וגמרנו...


אוי... לא הייתי צריכה לגרום לה לבכות! אבל למה לעזאזל היא
כזאת? מה לא טוב לה כל כך?...

"לא התכוונתי לפגוע בך, באמת שלא!".
"אז לא הכי הצלחת עם הכוונות שלך, ההן...".
"אני מצטערת, את לא הבנת אותי... לא התכוונתי שאת משוגעת או
משהו כז...".
"ואם אני כן? ואם אני כן, אימא??? אז מה? אז מה??? תעני לי!!!
אין לך מה לענות אפילו! תמיד משלה את עצמך שאת איזו אימא
מושלמת...".
"גם את לא כל-כך מושלמת בעצמך!".
"לפחות אני לא מתיימרת להיות!".
"אז אני כן מתיימרת להיות מושלמת, אה?".
"כן!".
"בסדר גמור!".


אז אני המתיימרת... נראה לי שלפעמים היא מתיימרת להיות בן-אדם
מיוחד, מה קורה לה לילדה הזאת? למה דווקא לי?!

"אימא, זה נפלט לי... זה לא מה שאני באמת חושבת... באמת!".
"נקווה...".
"פשוט, נורא קשה לי... אני מרגישה ש... ש...".
"שמה?".
"שאת לא מצליחה להבין אותי, שאת לא מנסה בכלל!!!".
"אני לא חושבת שאפשר להבין אותך".
"אולי, אבל את אפילו לא ניסית!".
"ניסיתי, ואינספור פעמים, אבל בשבילך, אני עוד אמשיך...".
"ובכן?...".
"ובכן, למה את רוצה לחזור אחורה בז...".
"לחזור להיות ילדה...".
"לחזור להיות ילדה?".
"כי זו הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלי, הילדות שלי!".
"למה אבל?".
"כי... כי... כי הכל היה כל-כך פשוט אז. את לא חושבת? הכל נראה
לי כל-כך קסום, ומופלא, ולא רק... זה גם היה לי ברור שלא על כל
מה שאינני יודעת אקבל תשובה...".
"ואת אינך רוצה לקבל תשובות?".
"לא. לחלק משאלותיי, לא!".
"אבל כל אדם רוצה לדעת את כל מה שרק יוכל!".
"לא כל אדם, אני לא!".


אז זו התיימרות או מציאות? אני חושבת שהיא שוב מנסה להיות
יוצאת דופן, שונה... ובעצם, אולי אני בכלל מקנאה בה? אני?
מקנאה בבת שלי? זה ייתכן?!.

מעניין... לא חשבתי שכך ארגיש כשאחשוף כמעט את כל סודותיי
הסודיים ביותר בפני מישהו כה קרוב- רחוק. אבל עכשיו השתחררתי
מזה! אולי זו הרגשה יותר חופשית עכשיו?... או בעצם, כלואה?,
המחשבות הפנימיות שלי כלואות בתוך ראש אחר עכשיו, ראש שאיננו
שלי... .

"חשבתי על מה שאמרת לי...".
"ו...?".
"אני חושבת שאני מכירה אותך מחדש בכל יום, או לפחות חלק
ממך...".
"וזה טוב או רע?".
"אני בעצמי אפילו לא יודעת...".
"אימא, את אוהבת אותי בכלל?".
"בטח שכן!".
"למה זה כל-כך ברור?".
"כי אני אימא שלך, לא?".
"אז מה?... זה לא אומר שאת חייבת לאהוב אותי...".
"אז אני כן...".
"למה?".
"מה למה?".
"למה את אוהבת אותי?".
"כי את ילדה מדהימה ומיוחדת!".
"את באמת חושבת ככה?".
"אני בטוחה בזה...".
"תודה אימא!!!".
"אין בעד מה...".


אני אוהבת אותה?, אולי לא?, היא באמת מיוחדת, והיא באמת הבת
שלי אבל..., אני שונאת את עצמי! זהו!!!

טוב, אז עכשיו אני כנראה יודעת את התשובה האמיתית... היא אוהבת
אותי, ואני מקווה שזה באמת!.
אני מרגישה כל-כך ברת-מזל, אבל איך אוכל לספר לה עכשיו?... איך
אוכל לספר לה את הסוד הסודי ביותר שהחזקתי מפנייה? וכל-כך הרבה
זמן... יותר מדי זמן... .
היא לא צריכה לדעת, היא תפגע! היא לא צריכה לדעת שבתה גוססת.

איך לא ידעתי? כל כך הרבה דברים שהיא שמרה אצלה... .
ועל הפעם הראשונה שלה עם בן, ועל הרצון שלה להיות ילדה,
והכל... הכל..., הכל בגלל המחלה! או שלא?... אני לא יודעת, אני
לא רוצה לדעת! אני לא רוצה תשובות לשאלות! אני כמוך בת שלי,
יקירה שלי, אני כמוך!
אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך יקירה! אם את שומעת, איפה שלא
תהיי, הלוואי שיכולת לחזור ולהיות ילדה, ילדה שלי קטנה".


תמונה נשמטה על הדשא הלח.
תמונת תינוקת קטנה, לחיים תפוחות, שיער סבוך, עיניים עמוקות,
סומק בפניה, יושבת ומביטה תמוהה,
תמוהה, מעט עצב בפניה, כשואלת "מדוע ה'?".