הרמתי את השפופרת.יום שלם עבר מבלי לשמוע את קולך וכל כך חסרת
לי.
החיוך שמעבר לקו, הצחוק למשמע  השנינות העילגת שלי, כולי באותו
הרגע נכנעת לקולך המלטף והמרטיט.
לא זמין.
תפוס.
ממתינה.
אתה כל כך חסר.  אני צריכה לשמוע אותך, לוודא שאתה קיים, לדעת
שאתה שלי ובשבילי.
צלצול.
צלצול.
צלצול.
"הלו"
אני כאן, חיכיתי לך, חשקתי בך, רציתי לטבוע במלותיך מלאות זיו
כוכבים, לאבד את עצמי בצחוקך נוטף טיפות הטל, להיות שלך.
"התקשרתי אליך, היה תפוס."
"התקשרתי אליך,התגעגעתי."
חיוך מבויש עולה בזוית פי, אני מסמיקה, חמימות ממלאת את
לבי,חבל שאתה לא כאן.

כחול כמו הים, טביעה רצונית ומבורכת, שקיעה לתוך מחוזות ששכחתי
שניתן להגיע אליהם.
מבט מלא אהבה, וזה כל שנזקקתי.
ליטוף כרוח חמקמקה בין שערותיי, ואני יודעת את אשר מילים אינן
יכולות לבטא.
אתה שלי, אתה בתוכי, כגוף אחד, כנשמה מלוכדת, טוויים יחדיו
לנצח.