הלכתי לי לרכבת
לבקש לי ידיד-נפש.
מיד פגשתי במר קטר.
פלדה יצוקה, שחורה ונוטפת
"אדהר עבורך ואחצה כל הר."
צעק לי בקול מר קטר.
אץ ורץ- לשניה לא עצר.
לאן שרציתי- הגיע הוא כבר.

אך מה אבוי ועז
שעל כל מטר שזז,
נשף הוא כבדות
פיח, עשן וקיטור!
ברחתי לי ממר קטר
ופניתי לאדון קרון.

מה ענוג וחמים
הוא זה המזמין,
במושביו הרכים,
"הנח-נא ראשך על כתפי"
לחש אדון קרון.
"בשקט, ברוך,
זמנך עד אין קץ אנעים"
הו, מה יפה הוא, אדון קרון מכאן, מבפנים.

אך מה זאת? מה הדבר?
לרדת מטה, זאת- לא אוכל.
"בנסיעה אנו, אן ואנה",
הסביר אדון קרון,
"ורחוקה עד מאד, התחנה".
נמלטתי מאדון קרון - ישר לפסים,
רכון על האדן, מבקש את נפשי.

ובעוד זולגת לה דמעה,
קול רך וענוג, לפתע נשמע.
"מה לך ועל מה תבכה"
אמרה לפתע המסילה.
"ידיד נפש אני מבקש,
וזה, מר קטר - רושף הוא ורועש
ואילו אדון קרון, כה נעים ומפנק
אך, לאט, לאט עוטף הוא, וחונק".

"אני אהיה לך ידידה"
אמרה לו המסילה.
"את?" שאלתי מגחך
"למה, כיצד זה ואיך?"
"שקטה אני, לא תשמע הגה.
לא אזוז עבורך לעולם, אף לא מילימטר.
לא אנעים לך בעונג
לא אביא לך טיפה של עושר.
רק ארבוץ לי כאן, בין הר ועמק,
להורות לך, תמיד, את תווי הדרך."