המכונית דהרה. דני צעק :"הויסה" וכל השאר התנפלו עליו, צוחקים
ומגדפים.  השביל היה פתוח, השדות שרופים למחצה והחמצן ניצב
בקויים מקבילים, אנכים ולא נוחים.  המרחבים הדהדו מרחוק
והעתיד שהתקרב אל מפתנם התנגש במכונית, מסרבל את תנועות
הדהירה.

משוכת זמן והיפוך. בועה - גשם של ריבועים - מזיגת אקוורל סגול
- מסגרת מזוגזגת -  צלצולים פרחונים - פינג פונג. נחיתה.

- "וואאוו - וואו !!!"  זעקות אושר.

- "בואנה, זה היה אדיר !"

- "גדול, אין , אין ."    
                         
התהפכו, נשרטו ונפעמו. דבר מחוויות הטיול לא עלה על תחושת
הריחוף. תחילה החליפו התרשמות עונג הדדית ואחר שקעו, כל אחד
בנבכיו וזעו בתוך עצמם. את שארית הדרך הביתה עשו בדממה. דני
נהג  באיטיות, מהרהר ומבחין, אט, בצל מוזר שרודף אותם.

כדולפינים משתובבים ומקלסים, כך ליוו יחידות הצל הקטנות את
מהורהרי המכונית.

זעות אחורה וקדימה, מקפצות, נמוגות ושוב.

- "אני שניה עוצר" הצהיר דני ולא נתקל בהתמרמרות.

הצמיגים לחשו לאבנים הצבעוניות, זעירות באלפיהן, על פני צדי
הכביש. דני עצר, פתח את הדלת, עדיין לאה מחשבות. הוא העניק
לעפעפיו מנוחה ואחר זמן לא ידוע קרא להכרתו לשוב.

אף אחד לא היה במכונית. דני העביר את כדור הפחד מחזהו אל קיבתו
והחל לשוטט בעיניו על פני הנוף הצמחי מעט.  

- "אוויר, אוויר" מלמל וניסה לנשום עמוקות.

אחרי מספר דקות של בהיה ברקע המאדים, הקרב לסופו של היום
ולתחילת הערבית הצלולה, נואש. כדרור החשש הלך וגבר וחזהו דאב.
הוא שב למכונית, התיישב והפעיל את הרדיו.

משוכת זמן נוספת, מתהפכת, חצתה את הרקע וחושך כבד נפל בקול
רועם, מקמט את גג המכונית ומפריד את איבריו של דני לחלקיקים,
שנאספו חזרה, כשנוכח שלו עצמו לא קרה דבר.

המכונית, עדיין חזקה, במקרה זה, מהאפלה, שכוחה פועל על הכלל,
מלבד חפצים מעורבלי זמן, שהתכרבלו בתוך הנקודה הקטנה, שבין
משפט זה לאחר.

במכונית שרר אור בין ערביים ודני ניסה לפתוח את הדלת, נתקל
בהתנגדות כובד החשכה גם הפעלת שרירים ומאמץ מוגבר, תוך חשיקת
שיניים לא שינו את מצבו המדהים.

- "אלוהים, מה זה?"   דני התנשף וניסה, עד שנשברה הידית
הפנימית והוא החל להתנשף, חש את החמצן האנכי אוזל, גולש ממוחו
אל נחיריו וחולף דרכם בכמות הולכת ופוחתת.

- "מה אני יעשה, מה אני יעשה?" דני השמיע יבבה אחת והשתתק.

ובעבר הקרוב

רות, אורי ויורם נחלצו משרעפיהם בזמן בו דני נרדם, יושב , מעט
אחרי שעצר את המכונית.

רות יצאה והפנתה מבטה אל גורם הצל המוזר וידעה לפתע את נפשה.

- " תראו את זה" היא קראה לאחרים. אורי גרר את רגלו המשותקת
אחריו ויורם הגבוה מצמץ כששניהם ניצבו, זעירים בתוך החום
והירוק של אדמת ארץ.

- "יא-אללה !" רות התחילה לקפוץ במקום, מנסה לגעת בחיות
המרחפות הללו, ענן של יצורים מאד מכונפים כציפורים, צבעם כעומק
ים ועיניהם עיני אנוש טובות!

- "מה זה הדבר הזה?"  נדהם אורי חש את עקבי הפיות מרקדים על
כתפיו .

      יורם הצטמק לתוך עצמו, מבלובל.

-  " לא יודעת, אבל זה מקסים" רות נפנתה אליהם, פונה ליורם

-  "מה אתה מפחד? הם טובות."

רפרופים כחולים פמפמו מעליהם, בבועה יפיפיה ,מגובשת באי סדר
רות נאנחה וחזרה להביט במעופפים, שהנמיכו אט אט אל יצורי
האנוש, מקיפים את יורם הנפחד ואת רות הנפעמת, מסתובבים סביב
אורי שנאלם

- "אי, הרגשתם את זה?" צעק פתאום יורם

-  "כן, מה זה?" אמרה רות  "רגע, מה הם עושות?"

-  "מה?? מה??."  יורם כמעט לא נשם

-  "הם מנשקות אותנו" צעקה רות בשמחה ושלושתם החלו לצחוק
בטירוף של הקלה.

לפתע רפרף אחד מהיצורים מול פני רות , מלטפן, קרוב ומבקש.

- "מה?" שאלה רות

הוא החל להתרחק ממנה ובעקבותיו האחרים, עפים מעט הלאה ומביטים
אל אורי, יורם ורות.

-"נראה לי שצריך ללכת אחריהם"  נאנח אורי

- "אני לא יודע" הסס יורם

-  "נו, באמת" הרהרה רות "מה עושים?"   שררה דקה קלה ושותקת,
במהלכה נשמע קול רפרוף

רך ככדורי כותנה מחוככים. אורי החליט

- "בואו נלך, מה יכול להיות?"

הם הלכו אחר היצורים הכחולים ורות נזכרה בסרט "הציפור הכחולה",
סרט ישן בו גן העדן מתגבש כאולם גבוה ובהיר, ילדים מושלמי
תווים בטוגות לבנות משחקים בו בחדווה קפואה.

האולם מעוטר צעצועים ומשחקים והילדים - שמתו בטרם צמחו - מחכים
לספינה שמשיטה את אורחיה אל לידה מחודשת.

הם הגיעו לבור עמוק, שם נשמע בכי כבש צעיר. היצורים רפרפו ועלו
מעלה, אט הסתחררו, נמסים לטיפות ומתמזגים עם השמיים השאננים.
רות, יורם ואורי הנידו צווארם ממבט אל האינסוף למבט אל הקרוב,
אל האדמה הבולעת. אחרי מאמץ רב, הצליחו להעלות את הכבש השחור,
פיו

קשור כדי שלא ינשך את כתפו של יורם. ניכר שהכבש עבר התעללות.
עינו האחת היתה חסרה,פרוותו הצעירה מדודלדלת ופעייתו כאובה.
רות ליטפה אותו בחמלה

- "זה ברור, הוא שחור, אז מתעללים בו"

יורם נאנח

-  "עוד פעם תסביך השחורים שלך".

רות המשיכה ללטף את הכבש המותש, שניסה להימלט בתנועות איטיות

-  "לבן לא יבין זאת, בוא הנה, בוא.רגע, נו, הצלנו אותך, יא
נודניק, נו, אורי, תעזור לי.."
 
יורם ניסה לאגף את הכבש ואורי שוטט מסביבם

-  "אני יחפש איזה חבל לקשור איתו"

הכבש נבהל מהמצב והחל לקרטע מהר יותר, רות חשה אימה פועמת
באצבעותיה

-  "נו, הוא בורח והם יכאיבו לו עוד פעם"

אורי חש רפיון אנרגיה פתאומי

- "עזבי אותו"

רות זזה, בחוסר מנוחה , פורשת זרועותיה לרווחה, מתנשפת, מהומה
בתוך נפשה

-  "אתה לא נורמלי, נו, אורי, יורם"

הכבש נמלט ממעגל השלושה וצלע את דרכו על פני העשבים היבשים.
רות רצה בעקבותיו, זועקת

- "הוא ימות"

אורי ויורם עמדו שם. אורי הביט ברות באטימות.

- "לא, הוא לא."

יורם כיפף ברכיו ואחז בהן, מעווה גבותיו

-"הרגו אותי הרגליים שלי"

רות חשה חסרת אונים, עוקבת אחר הכבש הנמלט ומנסה לגלות בעצמה
את הכוח להתמודד עם היראה שדקררה במרפקיה. שריריה האמונים
ריקודי בלט ומאמץ חיזקו את עוזה. היא הבטיחה לעצמה שתלך עד
שתאתר את הכבש, תקשור אותו ו.  והיא האטה את ריצתה והילכה
בתווי השקוף שיצר הכבש השחור. בזמן האבוד בו התפוגג כתם הכבש
והפך לאדי שקיעה טבועה, צצו שני כתמים כהים רווי ריח שסימא את
נחירי רות והעלה בה בפרץ זועם את הפחד הנורא, פחד אבות.

- "איפה, לעזאזל, נעלמתם, כחולים עפים שכמותכם?" רות יבבה
והחלה לברוח אל נקודת ההתחלה, שתעתעה בה, מצחקקת ברשעות,
מתרחקת

- "לברוח"   הגתה תוך מנוסה "מהר"

מערבולת - תפרי ענק - גשם טרמיטות - עשן צומח - פעיה סגולה -
שנים של שניות הפוכות.
רות הגיעה לאורי ויורם אחרי זמנים רבים. יורם, זקן שמחצית
מפניו משותקת לא הכירה, אורי, קמוט, עדר את גינתם המיובשת.
צריף עבש בלם את מרוצתה ושני הזקנים צפו בתדהמה בנערה צורחת
אימה, שנתזים צבעוניים בוקעים מעיניה והיא נתקלת בגדר, נופלת
אחורה , קמה הלומה ושוב רצה אל אותה נקודה, נתקלת, מועדת, קמה
וחוזרת. הם באו אליה ואחזו בה, כושלים מעוצמתה. מגעם ניער את
רות וזרמים צבעו את גופה בגוון עומקו של הים, סובבים ומקיפים
בטבעות של היסוי. היא הביטה דרכם והסתכלה לאחור
-"אתם חייבים לבוא איתי, עכשיו, מהר ולרוץ , לפני שיהיה מאוחר
מדי"

אורי ויורם, קשישים, הניעו אישונים בעקבות עקבותיה. הוויה
שחורה כיסתה את העולם והתקדמה אליהם, לוחכת אוויר, גומרת את
לבת הקיום ומטרפדת את זמני העתיד המפוצלים.

רות תפסה בידיהם, מביטה ביורם

- "אתה תיזהר על הרגל שלך, במיוחד"

היא החלה לעקוף את הצריף והזקנים ניגררים בכוחה, רות רתחה
ממאמץ והזקנים גנחו, היא המשיכה, מתפללת אל עצמה, אל מהותה,
שתחזק את גידיה, ריאותיה ואגנה ותיקח אותם אל .

המכונית ניצבה דמומה ובה נער נם את שנת ההתשה. יורם נפל 3
מטרים לפניה וזעק

- "אני לא יכול, שמישהו ."   רות קטעה אותו, מייצבת את ראשו
של אורי, עייף ונוזל ריר,  בתוך המושב האחורי

-  "אני באה"

היא עצרה לרגע, חנוקה, מתכופפת על ברכיה , קיבתה משתנקת. צרחתו
העצומה של יורם הדהדה בריק

- "בואי, כבר, בואי"

מאחוריו לא היה דבר ואישוני רות השחירו ברשתיות התהום, לא נותר
מנוס והיא אחזה בידי יורם ברגע בו נאכלה פיסת החיים האחרונה
מסביבתו ומשכה אותו ועצמה אל המכונית. סוגרת את החלון.

חושך כבד נפל בקול רועם, מקמט את גג המכונית.

המכונית, עדיין חזקה, במקרה זה, מהאפלה, שכוחה פועל על הכלל,
מלבד חפצים מעורבלי זמן, שהתכרבלו בתוך הנקודה הקטנה, שבין
משפט זה לאחר.
במכונית שרר אור בין ערביים ודני ניסה לפתוח את הדלת, נתקל
בהתנגדות כובד החשכה גם הפעלת שרירים ומאמץ מוגבר, תוך חשיקת
שיניים לא שינו את מצבו המדהים.

- "אלוהים, מה זה?"   דני התנשף וניסה, עד שנשברה הידית
הפנימית והוא החל להתנשף, חש את החמצן האנכי אוזל, גולש ממוחו
אל נחיריו וחולף דרכם בכמות הולכת ופוחתת.

- "מה אני יעשה, מה אני יעשה?" דני השמיע יבבה אחת והשתתק.
מצפה להיעלם.

מסביבו ניסו להתאושש שלוש דמויות. רות, אויר ויורם, שהאוויר
נשאב אליהם בסבלנות.

- "עוד מעט, דני" ניסתה רות לאמר, מבינה שאינו יכול להבין את
תמציתה בסמוך לו ומחכה לשחרור נשמותיהם. דני נרדם כשראשו על
ההגה והאחרים בתנוחות כאב החוויה.

עבר - פסיק - מבצר - נקודותיים - עתיד - לעיסה - שאלה - חלליות
- הווה- הווה..


צליל פרחוני ליווה אותם, כשהמשיכו את מסעם הביתה. מעין משבים
ריחניים דגדגו את אפם והם שתקו. אחרי 20 דקות ועצירה אחת (עדר
כבשים חצה את הכביש), רותי הביטה ביורם ומשהו הצחיק אותם.

- "מה קרה לכם?" השתעל דני, רוגז מעט וזה רק שעשע את השניים
עוד יותר.

הם בכו בצחוק מטורף

-"יאללה, תן גז" דחק אורי בדני.

המכונית דהרה.