שירים ממחשכי הדיכאון,
קינות על קבר מלאכים קורצים,
תפילות של דם חקוק באות קלון:
כך אור כואב מקיז רק ניצוצי גיצים.

חשבתי שייקל לכתוב נכון,
ייקל לצרוף אופיר בהלמות חרוז,
ייקל לבחוש בדם, רהוט, חפוז,
וכך עשיתי, ועברתי רוביקון.

אלים, היכן הכעס הקדוש?
חכו, שמרו לי עינויים בשאול מצחין!
מלים כבדות מתרוצצות בראש,
כובלות בי את הזעם הנדוש,
ואף ברקכם מאן השחור הלבין.

בין רקותיי מפעפע ובוער,
בעומק עין הבריק ובהתרס נדם,
זיק אש כווה, טמא, חודר מהר
לחשוף עוד עור עדין, צמא לגמוא הדם.

לחרוט, למחות, לכתוב, למחוק, להעלים
שרידי לבי המתדפקים על דלת דף עמוס,
שניצוצות שרפו בו המלים
והגיצים הבעירו החרוז.