זהו סיפור שלא סיפרתי הרבה זמן. על הפעם הראשונה שבאתי לביתה
של ההתאהבות הראשונה שלי.
היא גרה במושב ליד ראשן לציון...
ליד ניר-צבי...
תלמי-מנשה.
נסעתי לשם באוטובוס מת"א. נסעתי במשך שעה וחצי או יותר.
יצאתי כשהשמש הייתה עוד חזקה והחושך הגיע כשבקושי הייתי בחצי
הדרך.
וכל הזמן הזה אני משתוקק לראות אותה, לראות איפה היא גרה...
לפגוש את אמא שלה... לראות את חדרה... ועוד יותר, את חיוכה
המקסים. את תמונות הבוק שלה...

כשסוף סוף הגעתי...
התקשרתי אליה כדי לראות איך מגיעים מתחנת האוטובוס.
הו אז גיליתי שיש לי עוד דרך ארוכה...
היה זה שביל ארוך, אשר התחיל בכניסה לארץ השדות והצמחייה
המדהימה ההיא, ובחציו התחילה עלייה קשה (וכל זה בחושך, במקום
שאיני מכיר). אך היה עליי לעבור את השביל המייגע בכדי
לראותה... והשתוקקתי לראותה, לגעת בשפתייה, לחבקה...

אז היא אמרה: "ניפגש בחצי הדרך"...
אך! הרומנטיקה של הנעורים : )

התחלתי ללכת, עם ורד בודד בידי השמאלית... ורד אדום ויפה
שהכנתי מראש במטרה להקסים אותה מכף רגל ועד ראש... הלכתי
והלכתי עם הורד מול שפתיי וידי הימנית מאחורי גבי; כך, באצילות
חיננית... הלכתי והלכתי, חושב עליה באופוריה... הולך והולך,
מעליי עוברת מנורת רחוב כל כמה מטרים... ואני בטוח שאני רואה
אותה לפניי בכל פעם שאורה של המנורה הבאה נחת עליי בהפתעה
(והופתעתי מכל מנורה נוספת ברחוב, למרות שראיתי אותן מתקרבות
כל פעם מחדש...)
והנה היא... הופיעה מולי בצעדים קופצניים-כמעה... ובחיוך מרוצה
עד שמיי הסגול היפיפיים שהוחזקו מעלינו כשמיכת-מלכות...

היא ניגשה אליי בחינניות מקסימה, נישקה את שפתיי, ונתנה חיבוק
בעוד אני עצמי הגשתי גם כן חיבוק מאוהב...
ופתאום, להפתעתה הגמורה, בסיום החיבוק, שלפתי מאחורי גבה, כמו
קוסם השולף מטבע מהאוזן, את זר הפרחים הגדול ביותר שזכור לי
שהחזקתי בידיי אי-פעם.
היא קפאה מאושר... ילדה קטנה שקיבלה את הירח במתנה  : )

הכנתי את הזר עוד בת"א...
כל הדרך תיכננתי את הרגע הקסום הזה...
כל הדרך חייכתי לעצמי מול הזכוכית של חלון האוטובוס...
כל הדרך דימיינתי את פנייה, את יופייה...
סיפור אמיתי.

באתי אליה. בית שקט וקסום, שכבנו במיטתה שעות, מחובקים,
מדברים...
מרותקת ממילותיי היא בקשה שאבוא איתה לשדה הקטנטן שמאחורי
ביתה.
כמובן שהלכתי איתה בשמחה.
האנרגיות שם היו מדהימות!
מרהיבות!
הרגשתי רצון עז לעשות קצת טאי-צ'י, אז הורדתי חולצה, בכדי
לעשות טאי-צ'י...
"לא! אתה תקפא מקור!"
באורח-פלא, היה שם קר בהרבה מהנהוג בארץ ישראל.
לילה קסום עם ירח זוהר במלוא הדרו...
והיא דאגה שיהיה לי קר :)
כה מתוקה היא הייתה אז...
אבל אני התעקשתי שתיתן לי לעשות טאי-צ'י... ואז אני אחזיר את
חולצתי.
זה לא שהיא לא רצתה לראות את גופי. עם זה לא הייתה שום בעיה,
שיחקנו סטריפ-פוקר בפעם האחרונה שהתראינו... הייתה לה כבר
הזדמנות לראות הכל... היא פשוט הייתה מתוקה.
אז עשיתי טאי-צ'י... היא ממש התרשמה. זה היה מאוד מרשים
בעינייה.
סיימתי עם זה... והיא שואלת: "לא קר לך?"
"לא, מגיל 12 אני מבין שכמה שקר לך תלוי רק בכמה את רוצה שיהיה
לך קר... זה תלוי בסובלנות, שלווה, רוגע והאהבה שלך לטבע...
צריך פשוט להשתלב עם הקור של הטבע... זה הכל"
היא כלכך אהבה את מה שאני אומר, את איך שאני אומר את זה... היא
הוקסמה... כלכך אהבתי אותה...
חייכתי.
"אתה תתקרר" היא אמרה
אז באתי לשים את החולצה חזרה
היא לא נתנה לי. אמרה שאין צורך...
היא השכיבה אותי על איזה סלע שהיה תקוע שם באדמה.
זה קצת שרט בגב אז שמתי את חולצתי מתחתיי ופתאום היא עלתה
עליי. ככה, התיישבה לי על האגן (מגרה ביותר)... והיא עוד עשתה
זאת מאהבה, יכולתי להרגיש את זה.
היא נשכבה עלי וקירבה את שפתייה...
התנשקנו במשך זמן רב...
היא התיישבה בחזרה, והסתכלה היישר לתוך עיניי...
היא חייכה...
לא בדיוק הבנתי מה קורה, אך במהרה היא לקחה את ידיי והניחה
אותן על חולצתה (פניי האדימו, אך נדמה לי שהיא לא ראתה זאת,
שהרי היה לילה... אם כי אור הירח היה חזק)...
ידיי זזו בעדינות ולשו את שדייה, אך היא כנראה רצתה זאת
בהיסחפות חזקה יותר של תשוקה, שכן לא עבר זמן רב עד שידייה
חזרו מונחות על שלי ומנחות אותי לטרוף את התשוקה והאהבה
באוויר...

"יום אחד", היא הבטיחה לי "אנחנו נעשה כאן אהבה, אני רוצה לשכב
איתך כאן, בלילה... אני מבטיחה"