שלושה עשר חודשים גרנו, אני והוריי במושב בצפון. במרחק של שלוש
דקות הליכה על שביל עפר, הייתה חורשה. התכנסות לא גדולה של
עצים. הייתי תועה לשם יום יום ומתיישב תחת עץ אחר. הייתי מדמה
לשמוע אותם מתווכחים, קולות עבים, חומים-כהים, מכחכחים בגזעם
ומנענעים את צמרותיהם הרבה מעלי. דורשים שוב ושוב בדרכם האיטית
ש"חייבים לעשות כך... או כך..." אבל כמובן שהם היו עצים ואף
פעם לא עשו דבר. הם רק ידעו לגדול, במסעו הנצחי של השתיל
מהאדמה לשמיים ובחזרה.
אני הייתי יושב תחת חופה ירוקה ומחכה לשלמות שתאחז בידי,
בעיניים עצומות. בגיל 15 עיניי היו עצומות כמעט תמיד, החיים
היו חלום שרציתי להקיץ ממנו. לפעמים כשאני נוסע לחוף הים,
הרחוק ממני חצי שעת נסיעה, ומקשיב לעולם משמיע את קולותיו
לעוברים ושבים - הגלים, הרוח המנגנת בין עצי האקליפטוס, חיי
נעשים שוב למשהו שיש להתנער ממנו, כאבק על נעליו של הנודד.
הזמן שיש לך כילד הוא לא הזמן שיש לך מאוחר יותר בחיים. כשאתה
ילד, הזמן עוצר במקום ונותן לך לעבור אותו, לגדול. וכשאתה גדול
מספיק, הוא מתחיל להאיץ, כמו אח גדול וזריז שנתן לך פור ואז
מחייך ומשאיר אותך לבד במירוץ שלא תנצח בו.

אבל בואו נדמיין לרגע שאני ילד אחר. ובאחד הימים שבא לחורשה,
העצים קבלו אותו בברכה. נפלה החלטה בליבו ורגליו קראו לו ללכת,
להיפרד ממני ולהיות ילד אחר. ואני נשאר כנשל הנחש למרגלותיו.
שיערו כשלי אך נכנע פחות לרוח. עיניו עיני אך אינן עטופות
דמעות. ונשמתו אחת היא כשלי, אך חופשיה היא ויש בה מרחב לנוע
הרחק יותר ממה שאני אוכל אי פעם. אני מסתכל בו ורואה את כל
אהבותיי מתגשמות, לו יכולתי, הייתי מודה לו על שלקח עצמו ממני
והולך הוא לתת דרור לדברים שאני הייתי כולא בתוכי. הוא מסתכל
בי ואינו רואה דבר פרט לתחינה שיקח אותי עמו. הוא מניד בראשו
ובסירובו יש רק צדק. בשביל להיות מישהו אחר אני לא יכול להיות
אני.
הוא יצא אל העולם הגדול ואני נשארתי מונח שם כל יום, ממתין
לשובו ומקווה שהסגולה שנמצאת בו ששאב ממני תשא אותו בכל הדרכים
שלי הן נעלמות.

אך זוהי שטות, משחק ילדים. גם אם פעם רציתי להיות מישהו אחר,
היום אני מרגיש בסדר גמור עם מי שאני. שנתי ערבה לי, לעתים לבד
ולעתים לצד אחרת. ביתי אינו גדול אך הוא מרווח ודלת העץ הגדולה
בכניסה קוראת לי כל יום "ברוך הבא, אנא הישאר". אני מוחזק
במקומי בידיהם הנאמנות של הצלחות בכיור והספרים על המדף. הבית
כולו הוא מקלט מרוח הנדודים וריחו של העולם הגדול אין לו מקום
אצלי. אותו שד קל רגליים נדמה שעזב אותי באותו יום בחורשה ואת
מקומו תפסה שלווה גדולה. הידיעה המרגיעה שמישהו אחר חי את חיי
בשבילי והימים צועדים לפני בתהלוכה אשר באה לשמח אותי. הזמן
עצמו מקדים אותי בפסיעה או שניים ואני אחריו במסלול המתפתל בין
שבועות וחודשים ושנים.
שוב עיני עצומות, אך הפעם מפחד היקיצה. בחשש מהיום שיבוא וישא
עמו בשורה של חרטה, שעון זהב על סף ביתי שיאמר "בזבזת את
חייך".

עיני נפקחו שוב שנים אחר כך כאשר באו דפיקות על הדלת. דפיקות
חלושות, כמעט ולא שמעתי אותן בשנתי. אני קם ממיטתי החמה והנוחה
ומתנודד במורד המדרגות כסלע כבד. כשפתח את הדלת, פתח אותה
לעולם אחר לגמרי. הרוח נשאה עמה פנימה זר וריח של פרחים
נכריים. מעילו היה מרופט ועיניו קשות. הובלתי אותו פנימה. פניו
היו פני וידיו רועדות היו, כאילו תרות אחר דבר מה להיאחז בו.
"האם אתה מוכר לי?"
"לא. כי תשכחני." אצבעותיו היו מתופפות בעצבנות על משענת הספה.
הבחנתי בחורים במכנסיו. "אני אדם נשכח. נשלחתי כדי לחלוף על
פני אנשים, לא להינטע בזכרונם. אתה הוא הנשאר, המבוית מביננו"
נדמה כאילו עיניו שינו את צבען באומרו את דבריו. המילים בהן
השתמש החלו להדהד בראשי. ייתכן שזיהיתי טון מאשים בקולו. ייתכן
שזיהיתי את עצמי. "איך זה ייתכן? אתה אינך אלא חלום!"
פניו נעשו נוקשות לפתע, "אם כן מי מבינינו החולם?" ובאמרו כן,
מצאתי את עצמי מחוץ לדלת ביתי כשאינני יודע איך הגעתי שמה ואני
לבוש במעילו המרופט ושאר בגדיו המטולאים.
הכיתי נמרצות בעץ הדומם אך תשובה לא הגיעה. לאוויר היה ריח של
צדק, אינני יכול להסביר זאת, אבל אלמלא אותה תחושה ודאי הייתי
ממתין מול אותה דלת לילות וימים. התחלתי לכעוס על אותו זר ששב
אלי לגזול לי את ביתי. באיזו זכות קנה לו בעלות על שלוותי?
הבנתי שמכאן כבר לא יגיע מענה ופניתי ללכת, אולי אחד השכנים
יואיל בטובו לעזור לי. עוד אני פונה וכל סביבותי שונות, רק
הדלת דומה. הנה  אני על סף ביתי אך עירי רחוקה ממני מרחק שאין
למדוד אותו.

רגליי החלו לשאת אותי משם, אל רחובות וכבישים שאת שמם ודרכם לא
הכרתי. מסביב להם שדות ועצים ושמש הנוטה בעייפות לקראת הערב.
הכל נראה כל כך שייך, רק אני, ומשהו בוער בקרבי, כמכביד על
הנוף עצמו. חשתי צמרמורת, המקום הלא-מוכר הזה הקיא אותי מקרבו.
הרוח נשבה בפני ואז שקטה, עוטפת אותי בדממה. ידיי ורגליי החלו
לרעוד ושריקה חלשה החלה להישמע מכיוון מערב. דרך עפר גדולה
השתרעה שם והדמדומים שהחלו לבעבע בקצהה קראו לי. הדרך נמתחה
הלאה והלאה, לוחשת "חופש" ולחישתה אינה מסתיימת לעולם אלא
ממשיכה מעבר לכל עיר וכל ים. אחוז הייתי, נמשך, ורגליי לא היו
זקוקות לאישור ממני כדי לשוב ולנסות לכבוש את האופק.
התחלתי דרך והייתי כמכושף. לכוד בין תחילתה וסופה. העולם כבר
היה אחראי על עצמו. החלטתי לפשפש בכיסים הזרים ולראות אם אמצא
שם דבר מה להרגיע את הבעירה שבנפשי, הלכה נשמתי ויבשה במשך
שנים וכעת היא מטהרת בלהבה.
חול. חול ועוד חול. כיס אחר כיס. אדמתן של אלף ארצות נטמנה
במעילי וריח האוקיינוס ספוג בחולצתי. מה יכולתי לעשות? הלכתי.


איך אוכל לסלוח לעצמי, השלכתי אותו לתור אחר הבלתי-נמצא כדי
ששלוותי שלי תבוא אלי בחינם.

הלכתי. עטוף באהבתו של העולם, בידיעה שרק אני שומע את קריאתו.
הרגשתי כשותף לסוד נורא. אמת אפלה שאין להתחמק ממנה ואין
לגלותה לאיש. נע ונד הייתי לפני אנשים רבים ואלו היו כנטועים
באדמת ארצם, אחוזים. אין הם יודעים שהעולם גדול והוא מחכה
לכולם שילכו בו. ערים ורחובות ובתים, ואני כנהר שאינו עוצר,
שכחתי את המקום ממנו באתי ואת המקום אליו אני הולך. אבוד ואובד
ומאבד הייתי את עצמי ללחישתה הכמהה של הדרך.          
הבעירה הייתה הולכת ומכלה אך אינה נחלשת. ידעתי שבקרוב לא
ישאר ממני אלא אפר והמרחקים יהיו יתומים. כוחי אזל וטרם נחשפו
בפני כל נסתרות הארץ. העצים היו לוחשים בעברי שסופי קרב והאדמה
עצמה החלה רועדת בחוסר ביטחון תחתי.

הסוף הגיע בלילה חסר כוכבים. כאשר עברתי דרך עיר גדולה או שמא
עיר גדולה עברה דרכי. הוזה הייתי וחלחלתי לאחת הסמטאות האפלות
אשר מרוצפות היו אבנים קרות. רגליי עצרו בפני אחת הדלתות
וידעתי שכאן מסתיימת דרכי.
הציפורים צדקו בשיריהן, כוחי אזל לי, נשר ממני ונח לצדי הדרכים
הארוכות שעשו ממני סהרורי-סמרטוטי שכזה. נקשתי שלוש נקישות
רפות בדלת העץ. העץ הנוקשה והמת היה בריא ממני ואך הדהד קלות
למגעי.
רגליי החלו לעקצץ וידיי התחילו לרעוד, כבר לא הייתי רגיל לעמוד
במקום אחד.
הדלת נפתחה לבסוף, ונשמתי את האוויר החמים והרגוע של הבית. אדם
זר קיבל את פניי, אך אני הייתי זר בעצמי. לא הפטרתי דבר פרט
למבטי. הוא עיכל את שתיקתי ושאל - "האם אתה מוכר לי?"    


"שוב אני נווד
לבי עומד על קצות אצבעותיו
וכל המקומות שוב רחוקים.
האור הצהוב סביב למסגרת הדלת
דן אותי למרחקים,
מבטיח שעם שובי ימתק.
המבוי הסתום של ביתי,
ריק מטביעות רגליי.
ודרך ארוכה, רחוקה וזרה,
חשה בחסרוני."