אני נוסע באוטובוס ברגעים אלו ממש. כולי חרדה שלא יעלה פיתאום
איזה ערבי בעל חזות אשכנזית שמסתיר קלימגור בתוך הרקטום שלו
וכל שאיפתו בחיים היא לקחת אותי איתו לפגוש את בורא עולם. חם
באוטובוס. הנהג המחורבן לא פותח את המזגן. כנראה שגם לו החום
עלה למוח והוא חושב שאנחנו בנורוגיה ולא ב דאון טאון חיפה
באמצע יולי. ברגעי חולשה במהלך הנסיעה כשהאוטובוס לא עוצר
בתחנות והסיכוי להתפוצץ הולך ופוחת אני שולח מבטים חטופים על
עבר שותפי לנסיעה. ומבין כל הצחנה שסובבת אותי בתוך קופסת
המתכת העלובה הזאת שאגד רכשה מהגרמנים אני קולט כוסית לא
נורמלית שיושבת משמאלי בסט של הכיסאות בצד השני של המעבר. יש
לה שיער שחור ארוך ועינים כחולות. היא לובשת חצאית שחורה
כחלחלה שצמודה לתחת שלה שאיך שמהקצת שאני יכול לראות ממנו הוא
נראה לי נהדר. יש לה חזה נהדר שמכוסה- די  בקושי- על ידי גופיה
חסרת שרוולים. בקיצור משאת נפשו של כל בחור מיוחם בעיר המקוללת
הזאת. כנראה שהשמעתי איזו אנחה או שעשיתי פרצוף מוזר או שסתם
בהיתי בה קצת יותר מדי כי פתאום אני קולט שחצי אוטובוס מסתכל
עלי במבטים שאומרים אלוהים מי זה הדפוק הזה. אני משפיל את מבטי
לרצפה. היא שחורה ולוהטת כל כך שאני יכול להרגיש בחום שלה מבעד
לסוליות של הנעלים שלי. למה המיזדין הזה לא פותח מזגן. אני
נועץ בגבו מבטי שיטנה אולי הוא ירגיש בזעמי הרותח וידליק את
המזגן. אלוהים אדירים עם לא יבוא פתאום איזה משב קור מטורף אני
אגש לנהג ואוציא לו את העינים. אני מנסה להרים את רגלי מהרצפה
אבל מרגיש כאילו הסוליות של הנעלים נמסו מהחום ושאני דבוק
לרצפה. ברגע של חולשה מוחלטת מצידי אני צועק לנהג " אבא'לה
תגיד יש מצב שאתה פותח תמזגן" הרוסיה שלידי מסתכלת עלי כאילו
שאני מטורף מוחלט ואני קולט את הנהג מחיך אלי חיוך סדיסטי דרך
המראה. כולי שוצף נאצות בתוכי. אני נשבע לחסל את כל הנהגים של
האוטובוסים בארץ ולשרוף את את אגד עד עפר. אני מנענע את ראשי
ברוגזה וממלמל משהו שאני בעצמי לא מבין. תסכול וחום אף פעם לא
הלכו ביחד. אני מחליט להרגע ונושם עמוק. נזכר לפתע בכוסית
השחרחורת ומיד מציץ לכיוונה רק בשביל לודא שהיא לא ירדה באחת
התחנות. היא עדין שם ונראית יפה מתמיד. אני בוהה בה בטימטום
ומתכנן את חיינו המשותפים. כנראה שהיא שמה לב אלי כי היא שולחת
מבט מבויש לעברי. אני זוקף את חזי בגאוה ומכניס את הכרס
הקטנטנה שלי פנימה. היא מחיכת אלי ואני נמס כולי. מחיך אליה
בחזרה ומסיט את מבטי כמו איילה מבוישת. אני מחזיר את המבט אליה
שתי שניות אחר כך ומוצא שהיא עדין מסתכלת עלי. רק שהפעם מבטה
מרוכז משום מה באזור החזה שלי. אני מנסה להכניס את הבטן עוד
פנימה ולנפח עוד את החזה מה שדי גורם לי להפסיק לנשום. אני
מרגיש איך הפנים שלי נהיות אדומות וקול ההגיון שלפעמים מופיע
בראשי אומר לי " תפסיק אדיוט, אתה עוד תחנוק את עצמך למוות רק
בשביל להראות טוב". אני פולט את האויר החוצה בנשיפה קולנית. אם
כל הדקות האחרונות היו שעשועון טלויזיה שמטרתו להרשים את הצד
השני אז ברגע זה הפסדתי לפחות 50 נקודות. הבחורה נועצת בי הפעם
מבט חוקר משהו. ואני משפיל את מבטי אל עבר הבטן שלי בשביל
לראות אולי יש לי איזה לכלוך על החולצה. ואז אני מבין הכל.
בואו נעשה שניה אחת פאוזה ונסביר כמה דברים אלמנטרים. לפני כמה
חודשים כנראה בשל המצב הביטחוני הרעוע ששורר במחוזותינו מזה כ
2000 שנה בעודי יושב בשיעור מתמטיקה פרצה שיחה קולנית בכיתה
שעסקה בפיגועים ובפצצות. המורה שלי שאותה אני מחשיב כאדם
אינטיליגנטי למדי אמרה שיש מחקר שאומר שההסתברות שתהיה פצצה על
מטוס היא 1 ל 1000. ואז ברוח הומוריסטית משהו היא הוסיפה שאדם
שהסיכוי הנמוך יחסית הזה לא ממש נעים לו יכול להביא איתו פצצה
למטוס- כמובן בלי לפוצצה- ובעצם מעשהו זה הוא מעלה את הסיכוי ל
1 למיליון שזאת ההסתברות שיהיו שתי פצצות במטוס. והאמת זה די
מנחם כי מליון עדיף על אלף מכל כיוון שלא מסתכלים עליו. עכשיו
אני שאני מחשיב את עצמי כאדם שאוהב את החיים ושונא לקחת
סיכונים לשוא ישבתי וחשבתי לי. מאז היותי זאטוט לא ממש הייתי
בעל מזל גדול. האמת שיש לי היסטוריה רצופה מקרים סמי-מזעזעים
שכמעט ונגמרו במוות או בפציעה חמורה. אז אמרתי לעצמי, המורה
למתמטיקה לא מטומטמת. הרי היא בעלת תואר דוקטור מהטכניון או
משהו דומה. וברגע אחד החלטתי לאמץ את גישתה הפטליסטית לחיים.
לקח לי אומנם חודש לארגן את כל החומרים שהייתי צריך. הפעלתי
קשרים מימי הצבא וחיפשתי באינטרנט באתרים של החיזבלה. ובסופו
של דבר הצלחתי לבנות מטען צינור קטנטן שאותו נשאתי עימדי כל
אימת שידעתי שאני עומד לבצע נסיעה באוטובוס. עכשיו אתם בטח
אומרים לעצמכם "אבל ההסתברות מתיחסת למטוסים ולא לאוטובוסים"
אז אני מאוד מתנצל אבל זה לא שאני יכול לקחת טיסה מהאוניברסיטה
הביתה. והנחתי שעם יש יותר אוטובוסים ממטוסים אז במקום אחת
למליון שישיו שתי פצצות על אותו האוטובוס אז הסיכוי ירד לחצי
מליון שעם כל הכבוד בימינו גם זה לא סיכוי רע בכלל. ונחזור
לגיהנום הרותח הזה שאני יושב בו עכשיו. הבחורה יושבת בוהה
בגבשושית הזאת שמוסתרת לי מתחת לטי-שירט אני כבר יכול לראות על
מה היא חושבת ולא ממש מוצא חן בעיני הכיוון שאליו זה הולך.
נראה שעוד אנשים התחילו לשים לב שמשהו לא בסדר כי כל שניה
שחולפת יותר ויותר מנוסעי האוטובוס מסתכלים עלי. "תשמעי" אני
אומר לה. "אל תיבהלי, אני לא מחבל מתאבד או  משהו כזה" אני
מנסה להסביר לה את כל הנושא של ההסתברות וכד אבל לא נראה לי
שהיא ממש מבינה. גם לא ממש עוזר שאני מרים את החולצה ומראה לה
כמה קטן המטען צינור. זה רק גורר גשם של צרחות הולכות ומטפשטות
מצד יושבי האוטובוס האחרים. אני נעמד ומנסה להרגיע את כולם וגם
זה לא עוזר. הנהג בועט בפרעות בבלמים של האוטובוס וכולם עפים
מהמושבים שלהם. איזה חייל ג'ובניק מכוון אלי את העוזי שלו
ונראה כאילו שהוא יפגע בעצמו עם מישהו לא יקח לו את הרובה
מהידים. בזוית העין אני רואה איך הנהג פותח את הדלת של
האוטובוס ואנשים מתחילים לברוח החוצה. התנועה מסביב נעצרת.
בסוף רק אני והכוסית נשארים באוטובוס. אני עומד והיא שוכבת על
הריצפה מתיפחת עם הידים על ראשה. אני מתכופף אליה ובקול הכי
מרגיע שאני יכול להפיק מעצמי אני לגרום לה להסתכל עלי ולהבין
שאני לא רוצח משוגע אלא פשוט אזרח שמנסה לשמור על עצמו ולתעתע
בגורל. מאחורי אני שומע צעקות ושיקשוק דריכה של רובים. מישהו
צועק לי לשכב על הריצפה ואני חושב לעצמי " אלוהים איך הבאתי את
עצמי למצב הנוראי הזה". לפעמים בחיים אני נתקע במכשולים
ממכשולים שונים ואני חושב לעצמי איך אלוהים מביא לנו ברגעים
הכי לא מתאימים את האיי תנועה הוירטואלים האלו שאנחנו נתקעים
עליהם. האיש מאחורי צורח כמו מטורף שאני אשכב על הריצפה. אני
מסתובב אליו בשביל להסביר לו את העסק. הוא מרים את הרובה
לכיוון הראש שלי וברע האחרון לפני שהכל משחיר אני חושב לעצמי "
חבל הייתי יכול להוציא ממנה טלפון".