אנשים קטנים. אנשים קטנים עם טלויזיה וחדשות וערים קטנות-
גדולות.
ארץ של עשר שעות נסיעה לאורכה, מקצה אחד לקצה שני.
מדרום לצפון, מצפון לדרום.

אנשים עם חלומות, אנשים קטנים, כמוני, עומדת עם חלום על במה.

אנשים עם כאבי בטן וחרדות. וחדשות  ואמבולנסים ומשטרות.
ארץ קטנה עם פיצוצים גדולים.

עכשיו גם פיצוץ, ליד הבית שלי. הבית שלי- הקטן. ליד השכונה
שלי, הקטנטונת.
עכשיו סירנות קולניות נוסעות בכיוון הכביש,בכביש הזה אני נוסעת
כל יום  בדרכי לעבודה. עכשיו אני לא מבינה.

אבל  מחר יהיו  שמות.

ואני- אני קטנה. קטנה, ופיצוץ הוא גדול מידי בשבילי. וליד
הבית שלי? פה?

אנשים קטנים נוסעים מהר במכוניות. נוסעים מהר הביתה. נוסעים
מהר כדי להוציא את הפחד על דוושת הגז.

אנשים קטנים כמו חלקי לגו מתהלכים ללא כיוון, שיחקו אתם, איך
הם לא חשבו, איך הם לא ציפו...

אנשים קטנים מחר בבית הקברות, מלווים אנשים מפורקים לחתיכות
בדרכם האחרונה.

מלווים אנשים מפורקים לחתיכות, שמקודם עוד היו אנשים קטנים -
אולי גסי רוח, אולי טיפשים, אולי מסריחים, אולי... גנבים! אולי
עם חלום אחד או שניים שלא העזו לנסות ולהגשים - מישהו עדכן
אותם, שפתאום הם יהיו אנשים מפורקים?!

אנשים שהיו אנשים קטנים, ישבו גם הם מול המסך ואמרו- נו, טוב.
לפחות אנחנו גרים פה. פה לא קורה כלום.

אנשים קטנים , כמוני, רואים את ראש הממשלה בחדשות ורוצים לומר
לו- כמוני-  היי! אדוני ראש הממשלה! עכשיו זה פה. זה כבר הבית
שלי, אתה לא מבין?

ומה הוא כבר יכול לעשות? קסמים? אנשים קטנים, כמוני, לא
מקנאים בו.

ואנשים קטנים, כמוני, כבר עייפים, למרות שעוד אין שמות, ואנשים
קטנים כמוני, נאטמים באדישות.

ואני- כמו כל האנשים הקטנים.