המורה לפסנתר עדנה אפק

אבא שלי היה פועל שעלה בעלייה השלישית והיה בין אנשי גדוד
העבודה.
האגדה המשפחתית מספרת שמהפרוטות שהרוויח בסלילת כביש  עפולה-
צמח הצליח להעלות את בני משפחתו שנותרו אחריו , ברוסיה.
כשסיים לסלול כבישים, עבד בטחנות הגדולות ושם נקטעה לו אצבע,
אני חושבת שהיתה זו הקמיצה, כאשר גלגל נפל על ידו. וכשסיים
לטחון קמח עבור האנשים, עבד בנמל והנהיג פועלים אחרים.
אבא שלי לא למד אף פעם באופן מסודר. אינני יודעת אם גמר ד
כיתות, אבל הוא אהב ספרים וכשעלה לגדולה בנמל, רצה שצאצאיו
יהיו משכילים ותרבותיים.
אני קוראת מגיל ארבע. אבל לאבא שלי זה לא הספיק. הוא רצה בת
קוראת ומלומדת ויותר מכל,בת פורטת על פסנתר.
אבא שלי היה נעדר כל חוש מוסיקלי, וכשהיה שר איש לא גילה שהוא
שר, למרות שהוא אהב להשתפך, במה שהוא חשב שהיו צלילים רוסיים
שהזכירו לו את ארץ הולדתו, ממנה ברח עוד טרם היותו בר מצוה
ועלה לבדו לצמוח בין חלוצים.
את חושו המוסיקלי המפותח של אבי ירשתי. כמוני- כמוהו .
אימי שהתהדרה בכך שהיתה גם מורה למוסיקה, טענה שלה יש ממש חוש
מוסיקלי, אך אני חושדת , לאור הצטיינותי והצטיינות אחי בתחום,
שגם היא לא היתה מי יודע מה בתחום הזה.
בבית כבר החליטו הורי, שכמעט לא הסכימו ביניהם על שום דבר, פה
אחד, שמן הראוי שאלמד לפרוט על פסנתר.
מניין לקחו הורי את הכסף לקנות לי פסנתר שחור, בוהק, אין לי
מושג. הפסנתר הזה הלך עימי עד שביתי שמאד רציתי שתהייה
פסנתרנית, מאסה בו מאיסה גדולה, ובזכות מיאוס זה מכרתיו
והחלפתי את מכוניתי המאד ישנה, במכונית ישנה, אחרת.
גם בנושא קניית הפסנתר לא התעמתו הורי זה עם זו.
אידיליה שררה בבית. אידיליה שנרקמה סביב היכולת המוסיקלית
העתידית שאני הייתי אמורה להפגין.
על כל פנים שהגעתי לגיל חמש, שנה לאחר שהגשמתי את תקוות ההשכלה
האוריינית של אבי,לקחני אבי לקונסרבטוריון שהיה לא רחוק
מביתנו, שברחוב גאולה. כך, במחצית הרחוב היו מדרגות עולות
לרחוב עקיבא ,ובאמצעיתן היה הקונסרבטוריון.
המורה ו.,כיבדה אותי ואת אבי והסכימה להיות המורה שלי,
לפסנתר.
וכך, פעמים אחדות בשבוע נסחבתי עם תיק ובו תווים, ילדה קטנה
וצמות דקיקות בלונדיניות , במעלה המדרגות שאימצעו את רחובי.
ניגנתי סולמות ואחר כך את ל"אליז" והמורה היתה מכה קלות על
קצות אצבעותי, בכל פעם שטעיתי.
אני חושבת שבסוף השנה היה לנו קונצרט וגם אני ניגנתי בו.
מיד לאחר הקונצרט ,כך מספרת האגדה המשפחתית, קראה הגב.המורה
לאבי ואמרה לו: "אדוני, האם יש לך כסף מיותר"?
אבי הסתכל בה בתמיהה רבה. והיא המשיכה:" אז אל תזרוק אותו על
הילדה הזאת."
בכך, תם הפרק הראשון שלי כפסנתרנית.
מאותו יום ואילך קינאתי בכל ילדה שידעה להעביר אצבעותיה
בקלילות על הקלידים.
עברו שנים. יכולת הקריאה שלי הלכה וגדלה . הייתי יושבת על
המרפסת וקוראת בשקיקה על נערות דקיקות ,לא כמוני, שפרטו על
פסנתר ,וכמיהתי להימנות על אוכלוסיית הנגניות בעולם, הלכה
וגדלה.
וכשהגעתי לגיל בת המצווה, שאל אותי אבי באיזו מתנה אחפוץ ואני
עניתי ללא היסוס, ללמוד לנגן בפסנתר.
עכשיו כבר לא גרנו בהדר אלא בכרמל, והמורה לא ישבה
בקונסרבטוריון אלא בבית הארוך שמעבר לכביש שהשביל אליו היה
זרוע צנוברים לא מקולפים ושריח התותים השחורים היה ממלא אותו
כמו הכמיהות המוסיקליות שלי.
מספר פעמים בשבוע הייתי רצה בשמחה למורה ומנגנת שוב ושוב את כל
מה שהיא לימדה אותי והבית היה מלא את קולות התרגילים שבהם
ציידה אותי.
אני חושבת ששלשה חודשים מאושרים חלפו, עד אשר זלגה המוגלה
מאוזנו של אבי אל מוחו, והוא שותק ומת.
ועם העלמותו מביתנו שבכרמל, נעלם גם הכסף המיותר שהיה כדי
"לזרוק על הילדה הזאת" ושיעורי הפסנתר שלי שותקו אף הם.