אני מתחילה את הסיפור הזה מההתחלה, או יותר נכון מהסוף שאתם
מכירים. הרי אני לא צריכה לספר לכם עלי ועל רומיאו, שמעתם את
הסיפור הזה כל כך הרבה שאתם יכולים לדקלם אותו. ואתם יודעים
שבסופו של דבר שנינו התאבדנו. גם כן, אי הבנה מטופשת שהפכה
לטרגדיה, אבל עזבו, את ה"מה היה קורה אילו" כבר טחנתי איזה 500
שנה.
בכל אופן, אחרי ששמתי קץ לחיי, אלוהים החליט לשלוח אותי למחלקה
ראשונה בגן עדן. פנטהאוס מול העצים המפורסמים, עץ הדעת ועץ
החיים. עד שהגעתי לשם לא האמנתי שהם קיימים, הייתי בטוחה שזו
סתם אגדה כזו. אבל כשעמדתי מולם הרגשתי את רוח האלוהים עוברת
דרכי, את כל תחילת האנושות. הרגשתי ששם, במקום הזה שעכשיו עומד
לו פנטהאוס 5 חדרים, התחיל העולם, ששם באמת היתה הבריאה וכל
הסיפור הזה. באותו הרגע האמנתי בסיפור הזה למרות שכל החיים שלי
זה היה בשבילי בולשיט טיפשי בלי שום יסודות.
אחרי שעיכלתי את המראה של המקום המהמם הזה נזכרתי למה אני כאן.
נזכרתי בהתאבדות, נזכרתי במראה של רומיאו המת. בעיניים דומעות
פניתי אל אלוהים ושאלתי אותו איפה רומיאו. הוא אמר לי שהוא
בקצה השני של גן עדן. הוא הבטיח לי שהכל בסדר ושאני לא צריכה
לדאוג לו. למען שלוותי הייתי חייבת להאמין לו. אז נכנסתי לבית
החדש שלי והתחלתי את החיים שלי, החיים שאחרי המוות.
במשך הזמן התחלתי להתרגל למקום. הרי בסך הכל זה המקום שכולם
רוצים להגיע אליו. הגעגועים שלי לרומיאו לא פסקו אבל לאט לאט
למדתי לחיות איתם.
עברו שנים, ועשורים, וחיי בגן היו טובים. יכלתי להגיד בבטחה
שאני מאושרת. אמנם אלוהים עוד לא סילק את הנחשים האלה עוד
מימיי אדם וחווה אבל אחרי הכל גן עדן זה המקום הכי נעלה בעולם.

יום אחד כשעשיתי את טיול הבוקר שלי ליד הנחל הראשי של הגן,
ראיתי בחור אחד מהמם, אם להגדיר אותו במובנים של היום, הוא היה
משהו בסגנון של טום קרוז, רק יותר אלוהי. ברגע הראשון הרגשתי
צביטה בלב כי נזכרתי ברומיאו שלי, ששנים עברו מאז הפעם האחרונה
שראיתיו. הסתובבתי לצד השני כדי שהוא לא יראה אותי, אך הוא תפס
את מבטי וכבר לא יכלתי להתעלם. הוא ניגש אלי וחייך. חייכתי
בחזרה. הוא התחיל לדבר איתי, לשאול מתי הגעתי לכאן. מסתבר שהוא
היה די חדש כאן. הוא ביקש שאני אעשה לו סיור בגן. הראיתי לו את
המקומות הכי יפים שהכרתי ולבסוף הגענו לעצים. כנראה שזו היתה
הפעם הראשונה שהוא ראה אותם מאז שהגיע לגן. אחר כך ירדה השמש
ונפרדנו לשלום. גם בימים שאחרי כן התראינו. כמעט כל יום היינו
נפגשים ומטיילים בגן, משוחחים על עברינו, על הדברים שאנחנו
אוהבים לעשות, דברנו על הכל.
יום אחד, בעודנו משוחחים על ספרים ומוזיקה, הרגשתי את ידו
מלטפת את שיערי. השפלתי את מבטי, הרגשתי לא נוח, הרגשתי כאילו
שאני פוגעת ברומיאו. אך הוא הרים את ראשי בעדינות ונשק לי.
"אנחנו בגן עדן, אתה יודע." אמרתי לו והתרחקתי מעט.
"אז מה? אסור לאהוב בגן עדן? אלוהים כל כך אכזר?"
"אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת זה שאני הגעתי למקום הזה בגלל
נאמנות מוחלטת לאהבתי. סיפרתי לך את כל הסיפור. אתה יודע
עליו."
"אז מה? את איתו עכשיו? לא. אז מה הסיפור?"
"אני לא יודעת. אני לא רוצה להכעיס את אלוהים."
"אם זאת הבעיה, אז בואי איתי יש לי פתרון" הוא חייך ולקח את
ידי.
ברגע הבא היינו במקום די שומם. זה לא היה איזור שהכרתי בגן.
"איפה אנחנו?" שאלתי אותו.
"דורותי, את כבר לא בקנזס" הוא צחק.
"תארתי לעצמי. אבל איפה אנחנו?"
"זה המישור שבין העולם לגן. אלוהים לא יודע מה קורה כאן. הוא
לא מכיר את המישור הזה. הוא לא שולט בו."
הסתכלתי עליו כמו מטומטמת. לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"תסמכי עלי" הוא אמר ואחז בראשי בעדינות. "אלוהים לא ידע
שאנחנו כאן." הוא נישק אותי.
התמסרתי לנשיקה, כבר איזה ארבע מאות שנה שלא הרגשתי מגע
שפתיים, שלא הרגשתי אהבה. כבר חשבתי שאני לא זוכרת איך זה
מרגיש, אבל ברגע שהרגשתי את שפתיו על שלי התחושה חזרה אלי,
במלוא עוצמתה. אחר כך הוא חייך אלי. חייכתי גם אני, כולי
סמוקה, כמו ילדה. אז הוא אחז את ידי וחזרנו לגן.
אחרי אותו יום היינו נמלטים כל יום למישור שלנו. במשך הזמן
למדנו להכיר אותו, הצלחנו להפוך אותו למקום שלנו, למקום אנושי,
למקום שיש בו הרבה אהבה.

יום אחד, הוא בא לביתי כדי שנעבור למישור שלנו. יצאנו מפתח
ביתי ועצרתי ליד העץ כדי לקחת תפוח, עוד לפני שהספקתי  לנגוס
בו, הוא תפס אותי ונישק אותי, כאילו שלא ראה אותי כבר שנים.
לפני ששמתי לב התחלנו להפשיט אחד את השני, שם ליד עץ הדעת
(מצאנו מקום...). לא שמנו לב שאנחנו עדיין בגן, לא חשבנו בכלל
שאנחנו חשופים לחלוטין לעין כל, ובעיקר לעינו של אלוהים.
פתאום, אנחנו שומעים קול,
"יוליה!"
זה היה אלוהים, נתפשנו עושים את זה למרגלותיו של עץ הדעת. קמתי
מבוהלת והתלבשתי במהירות.
"אני לא מאמין. דווקא את, שידעת מהי אהבת אמת, שהקרבת את עצמך
לאהבה."
"אני מצטערת." אמרתי מושפלת. הוא עמד לידי, מחבק אותי מאחור.
"תתרחק ממנה." אלוהים ציווה עליו. הוא עזב את ידי.
"וחכה רגע, תכף אני אגיע אליך."
"למה עשית את זה?" ה' שאל אותי.
"אני כאן כבר מאות שנים, אני לא יודעת איפה רומיאו ואני נאלצת
לחיות שנים על גבי שנים ללא אהבה, איזה מן חיים אלה?"
"אלו החיים שאחרי המוות, כאן נחים, כאן אפשר לחיות בשלווה."
"אני מצטערת אלוהים, אני לא יודעת מה עשיתי רע."
"אני אשלח אותך לעולם של היום, שתראי מה זו קרה לאהבה במשך
השנים, שתביני שמה שהיה לך זה אוצר, ושאת זלזלת בו. שכחת למה
בכלל מתת והלכת להתמזמז עם איזה אחד שפגשת כאן המקרה."
"אם זה מה שאתה מוצא לנכון..." אמרתי באדישות.
אותי הוא שלח לעולם החיים, ואותו הוא שלח לסוף הגן, שמשם,
"הדרך החוצה מאוד קצרה" לדבריו.

אחרי כמה רגעים מצאתי את עצמי בעולם האמיתי, של האנשים החיים.
העולם לא נראה כמו שזכרתי אותו, נחתי באיטליה של שנות האלפיים.
עצרתי ליד איזה חלון ראווה וראיתי שאני לובשת ג'ינס מתרחבים
וגופיה עם כתפייה דקה. התגעגעתי לשמלה שלי.
אחרי כמה דקות של הסתובבות חסרת מטרה אלוהים פנה אלי. הוא נתן
לי כמה קווים כלליים על החברה באיטליה של היום ועל איך מתנהלים
החיים. עוד לפני שהספקתי להגיב, הוא אמר לי לפנות ימינה והראה
לי את הבית שלי. זה לא היה בית רע. הוא היה יחסית פחות חדיש
מהאחרים, יכלתי להתרגל אליו. בפנים חיכה לי על השולחן פתק עם
הנחיות. לקח לי זמן לקלוט. היו בבית כל מני מכשירים מוזרים;
טלויזיה, רדיו, מקרר, טוסטר, ועוד כל מני מכשירים מכוערים שלקח
לי זמן להבין מה הם עושים. בסופו של דבר דווקא מצא חן בעיני
הבית שלי עם כל המכשירים האלה. גם התרגלתי לבגדים ולנעליים,
למכוניות ובכלל לקצב החיים בעיר.
רק אחרי כמה שבועות ה' פנה אלי שוב. רק כשהוא ראה שאני משתלבת
בחיים הוא אמר לי שהוא יסדר לי חבר. הוא אמר לי ללכת לאיזה
מועדון בערב, ושם, אני אכיר את מי שיהיה החבר שלי.
"אני מקווה שאתה יודע מה שאתה עושה" אמרתי לה'.
"יולי, אל  תדאגי, אני יודע בדיוק מה אני עושה. אני אדאג
לעניינים שלי ואת תדאגי לעניינים שלך."

בערב התלבשתי יפה ויצאתי מהבית, לקחתי מונית ונסעתי למועדון
שה' אמר לי. זה היה רחוב חשוך והמועדון עצמו לא היה יפה. לא
הכרתי מועדונים בעיר. זה היה חדר גדול, אור מעומעם והרבה עשן.
היה שם בר ורחבת ריקודים. התיישבתי ליד הבר והזמנתי משקה. "את
רואה לאן אנשים הולכים כדי לחפש אהבה?" שמעתי את ה'. חייכתי.
זה באמת לא היה מקום רומנטי במיוחד. הסתכלתי על האנשים סביב,
הם לא נראו כמו אנשים שבאו לחפש אהבה.
לפתע ניגש אלי בחור אחד. חייך אלי חיוך מזמין כזה. חייכתי אליו
בחזרה, חיוך אדיש כזה.
"שלום" הוא אמר כאילו שדבריו היו שיא החכמה והמקוריות.
"שלום" נשארתי באדישות שלי.
"אני מרצ'לו, את?"
"יוליה" עניתי וביקשתי עוד משקה.
"מה את עושה פה?"
אווץ'! השאלה הכי גרועה שיכול היה לשאול. השאלה היחידה בערך
שלא יכלתי לענות עליה.
"סתם, שיעמם לי בבית אז באתי הנה."
"והתלבשת כל כך יפה בשביל סתם?"
"כן. אני מאוד אוהבת את סתם."
ותהיתי למה ה' שלח אותי לחור הזה. כדי לפגוש בחורים חרמנים
ואידיוטים?
"את רוצה לרקוד?"
"אוקי." עניתי באדישות, הרי אני צריכה לעשות משהו, יש לי
"משימה" אני צריכה לחזור לה' עם תשובות.
הוא דווקא היה רקדן לא רע, אחרי שקלטתי את סגנון הריקוד. דווקא
נהניתי. שכחתי שאני במשימה מה' ופשוט רקדתי. האמת שהוא לא נראה
רע. לא רומיאו ולא טום קרוז, אבל בהחלט היתה לו הופעה. אחרי
כמה ריקודים התעייפתי וביקשתי ממנו שנשב.  
הוא הדליק סיגריה, העשן התערבב בענני העשן שריחפו מעלינו.
השתעלתי קצת. הוא ביקש סליחה. היה מאוד מנומס וכיבה את
הסיגריה. אמרתי תודה, קצת מבוישת.
"את רוקדת לא רע." הוא אמר וביקש בירה.
"גם אתה רוקד טוב." חייכתי.
"לא ראיתי אותך פה קודם" והוא לגם מהבירה.
"לא, זו הפעם הראשונה שאני כאן."
"וואלה? ואיך את מתרשמת?"
"מקום לא רע" הזמנתי גם אני בירה.
"איך הגעת לכאן?"
חשבתי קצת, לא ידעתי מה להגיד לבחור. שלא יבהל. "חבר המליץ
לי." אמרתי לבסוף.
"נחמד, אז מה את עושה בחיים?" הוא שאל בטבעיות.
נבהלתי. מה אני יכולה להגיד לו. ה' לא אמר לי מה לעשות במקרים
כאלה. ניסיתי לקרוא לו בזמן שלקחתי לגימה מהבירה. הוא אמר לי
שאני דוגמנית ושיש לי מחר צילומים. טוב לדעת, חשבתי לעצמי.
"אני דוגמנית" אמרתי.
"וואו! האמת שרואים עליך"
"תודה." צחקתי. "האמת שיש לי מחר צילומים באיזור"
"אני אעבור, אולי אני אראה אותך."
"בשמחה" אמרתי והושטתי דף עם הכתובת של המקום.
הוא חייך. היה לו חיוך מהפנט. לא חיוך רגיל, לא חיוך של כוכבי
קולנוע. חיוך מיוחד כזה.  הוא ביקש ממני את מספר הטלפון שלי.
שוב הוצאתי מהתיק שלי פתק עם המספר. נראה לי טבעי שהפתקים שם.
"התעייפתי" אמרתי בחיוך. "אני צריכה לזוז"
"ביי" הוא אמר. מרצ'לו אחז בידי בעדינות ונשק לי. וואו, חשבתי
לעצמי. לא רע בשביל בחור מהמאה ה21-.
יצאתי מהמועדון וחזרתי הביתה. על המקרר היו זמני הצילומים.
הוצאתי בקבוק דיאט קולה מהמקרר. הלכתי לישון מוקדם, הצילומים
מתחילים מוקדם בבוקר.

"יוליה" קרא לי המנג'ר שלי. חיבוק, נשיקה על לחי ימין, נשיקה
על לחי שמאל. "את נראית נפלא הבוקר. בואי תראי את הבגדים
שלך."
הלכתי אחריו. מסביב היו הרבה אנשים, חלק מהם צלמים. חייכתי
לאנשים. מול המצלמות עמדותי חברותי לעבודה. אם אפשר לקרוא לזה
חברות. כמו שאומרים, דוגמנית לדוגמנית- זאבה. הגענו לקרון
ההלבשה. רוברטו, המנג'ר שלי הראה לי את הסדר של התלבושות.
"תצטלמי יפה בובה." חייכתי אליו והוא יצא כדי שאוכל להתלבש
בשקט. גם ככה הוא הומו, זה לא שאכפת לי אם הוא יראה משהו. אחרי
שלבשתי את השמלה הראשונה היו דפיקות בדלת. יופי, המאפרת כאן,
חשבתי. "פתוח" צעקתי.
"היי" אמר מרצ'לו ונתן לי זר פרחים. "את נראית מדהים"
"תודה" אמרתי. "אני שמחה שבאת"
באותו רגע הרגשתי כאילו שאני מסוגלת להתאהב בבחור. מה אני עוד
יכולה לבקש. הוא מנשק ידיים, מביא זרי פרחים. הייתי מרוצה.
בסוף הצילומים הלכנו לשתות קפה באיזה בית קפה נחמד. שוחחנו
שיחה נעימה. לא היה אכפת לו שהוא מאחר לעבודה. הוא אמר שיותר
חשוב לו להיות איתי.
לשניה אחת נזכרתי במה ה' אמר. על האהבה של היום. בולשיט, חשבתי
לעצמי. מה רע באהבה כזו. ברגע הבא כבר שכחתי מה'. שוב הייתי
במציאות החדשה, עם מרצ'לו.
במשך השבועות הבאים הוא התקשר מדי פעם יצאנו למסעדות, הצגות.
הכל הלך מצויין. עד שיום אחד הוא הגיע אלי בערב שתוי כולו.
מסריח מאלכוהול.
"מרצ'לו!" צעקתי מבוהלת. "מה קרה?!"
"פיטרו אותי מהעבודה." הוא צעק והשתרע על הספה.
"אני מצטערת" אמרתי וחיבקתי אותו, מתעלמת מהסירחון שאופף
אותו.
"בני זונות מסריחים! אסור להבריז מדי פעם? אסור לטעות?"
"מרצ'לו, מה קרה?" שאלתי בשקט, מנסה להרגיע אותו.
"שכחתי כמה פעמים לבוא לעבודה."
"אז אתה לא חושב שזו סיבה מוצדקת לפטר אותך? כשאתה לא בא
ככה."
"זונה מלוכלכת! את שיתפת איתם פעולה, נכון? פיתית אותי כדי
שיפטרו אותי, הה?"
"על מה אתה מדבר?!? אף פעם לא אמרת לי שאתה מפסיד כל כך הרבה
ימי עבודה. כל בוקר כשהערתי אותך ושיכנעת אותי להישאר במיטה,
שאלתי אותך אם אתה לא צריך ללכת לעבודה. אמרת לי שאתה לא צריך
ללכת. שאתה לא עובד בשעות האלה. שיקרת לי."
"שקרנית! את פיתית אותי! זונה!!!" הוא צעק וצעק. קמתי מהספה
והלכתי לחדר שלי, קיוויתי שהוא יתפכח והכל יעבור לו. הייתי
בטוחה שהוא אוהב אותי. שבועות רבים שאנחנו מתראים כל יום, שהוא
ישן אצלי, שאנחנו יוצאים.
בבוקר קמתי אליו, לראות מה שלומו. הוא עדיין ישן. הלכתי למטבח
להכין קפה. כשחזרתי הוא התעורר.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי אותו ברוך, ליטפתי את פניו.
"את צעקת עלי אתמול. לא נתת לי לישון איתך." הוא אמר פגוע.
"מרצ'לו, אתה היית שתוי. רציתי שתתפכח."
"את גירשת אותי."
"אני אוהבת אותך, אני לא אגרש אותך."
"את צעקת עלי. את גירשת אותי" קולו נעשה תקיף יותר.
"איך אתה מרגיש?" ניסיתי לשנות נושא. אף פעם לא ראיתי אותו
ככה. הוא תמיד היה נחמד אלי. גם כשרבנו הוא תמיד ניסה
להתפייס.
מרצ'לו קם מהספה ויצא. בלי להגיד שלום. נשארתי על הספה. רוברטו
צילצל והשאיר הודעה במשיבון. אמר שיש צילומים חשובים. שאני
מאחרת. לא היה אכפת לי. רציתי שמרצ'לו יחזור ונוכל להשלים.
במשך שבוע לא ראיתי את מרצ'לו. לפעמים פיספסתי צילומים. רוברטו
כעס עלי. הסתובבתי כל היום בחוסר חיוניות. כל דבר העיק עלי.
הייתי קצת חולה. אפילו לא הלכתי לרופא.
אחרי שבוע מרצ'לו בא אלי. הוא נראה בסדר, לא היה שתוי, נראה
כמו מרצ'לו של פעם. הוא נכנס והתיישב על הספה. אפילו לא התנצל
על מה שקרה בפעם הקודמת. לא הזכיר זאת בכלל. ישבנו על הספה
ודברנו, ממש כמו פעם. אחרי שעה ארוכה של שיחה אמרתי לו שאני
צריכה לנסוע לשבועיים של צילומים ביוון.
"למה לא אמרת לי קודם?" הוא שאל.
"לא יצא לי לראות אותך." ראיתי את המבט בעיניו, זה היה אותו
מבט של פעם שעברה.
"את שוב רוצה לברוח ממני, נכון? את רוצה להתרחק לאט, לאט, כדי
שאני לא אשים לב. אני לא מטומטם. אני רואה כשבחורה רוצה לסגור
עניינים. נכון יוליה? זונה שלי? דוגמנית, הה? סתם כלבה
מניפולטיבית"
"אני בסך הכל נוסעת לצילומים, זו העבודה שלי." ניסיתי לדבר
איתו בהיגיון אבל לא היה אכפת לו. הוא פשוט נראה רשע. והפעם
הוא לא היה שיכור. זה לא היה האלכוהול, זה היה הוא.
"זהו גמרנו!" הוא צעק ויצא בטריקת דלת רועשת.
נשארתי לבד בדירה שלי. הלכתי לחדרי וסיימתי לארוז את הבגדים
לנסיעה. ראיתי על השולחן את הפילם האחרון שפיתחתי. תמונות שלו,
תמונות שלנו. מה קרה?

יום אחד באמצע הצילומים, על החוף ביוון, רוברטו אומר לי שיש לי
טלפון. מי זה כבר יכול להיות. זה היה מרצ'לו.
"היי נשמה, מה קורה?" הוא שאל בקול מתרפס.
"אני בצילומים. וחוץ מזה גמרנו. אתה לא זוכר?" ניסיתי להישמע
תקיפה אך הדמעות חנקו אותי מבפנים.
"לא נכון, זה היה סתם" הוא ניסה לרכך אותי.
"זה לא היה סתם. זה נגמר."
"אבל..." שמעתי את קולו לפני שניתקתי. הלכתי לקרון ההלבשה שלי,
האיפור שלי נמרח מהדמעות.
אחר כך חזרתי לצילומים. ניסיתי לשכוח את מה שקרה.

כשחזרתי מהצילומים הביתה ה' פנה אלי. "מוכנה לחזור? אני חושב
שאת יכולה לחזור ונדבר."
הסכמתי. ו"עליתי" למעלה. פעם שלישית גלידה, חשבתי לעצמי. היה
נחמד לחזור לגן. אבל גם קצת מוזר. פתאום כל מה שקרה בזמן הזה
שהייתי "למטה".
"נו, מה את אומרת?" שאל אותי ה'.
"על מה?" שאלתי.
"על מה שקרה לך. זו היתה אהבה?"
"אהבתי אותו. אבל זו לא היתה אהבה אמיתי. גם כשהוא אהב אותי זו
לא היתה אהבה אמיתית." אמרתי, מודה. מרגישה נזופה. מרגישה שאני
טעיתי וה' צדק.
"אבל אתה בחרת אחד כזה בכוונה" ניסיתי לנצח בכל זאת.
"לא יוליה. בחרתי אחד מציאותי. טיפוסים כאלה נמצאים בשפע. יש
יותר טובים ויש הרבה יותר גרועים. זה הבחור הממוצע."
"אז אתה צודק?" שאלתי. הוא צחק. הוא הרי ה', וה' תמיד צודק.
"האהבה כבר לא מה שהיתה פעם"
"את יודעת להעריך את מה שהיה לך עכשיו?"
"תמיד הערכתי את מה שהיה לי. מה שאני לא מבינה זה איך אתה יכול
להפריד ביני לבין רומיאו. איך אתה יכול לוותר על אהבה כזו? אתה
ה'. איך זה שאין לך לב?"