הייתי איתו בערך שנה ככה, אם אני זוכרת נכון. אהבתי אותו כמו
שאהבתי את עצמי, ובשביל הפרוטוקול אני מטורפת על עצמי. נתתי לו
את הלב שלי על מגש כסף או זהב, אם תרצו.זו הייתה התקופה הכי
יפה בחיים שלי.


פגשתי אותו במסיבה של חברים משותפים. ישר שמתי עליו את העיניים
והרגשתי רצון עז להתקרב לבחור המסתורי. החברים אמור שהוא עוסק
במחשבים, מרוויח הון אבל מתלבש פשוט. "גאון הדור" בתחום
האלקטרוניקה. בחור גבוה, מוצק, שיער שחור כפחם, עיני תכלת
עמוקות ובהירות והמיניות זורמת ממנו כמו מפלי הניאגרה.
נידלקתי. סקרתי את גופו שקרץ לי מתחת לחולצת הטי-שרט והג'ינס
הבהיר. בחנתי את תווי פניו הגבריות והתחלתי כבר לפנטז על לילה
בלתי נשכח. מזמן לא נגע בי גבר אמיתי.
ניגשתי אליו, בצעדים חתוליים ובטוחים עם עינטוז קל של ישבן.
הוא קלט את כיווני והישר מבטו אליי. חייכתי קלות והרגשתי כי
גופי מראה סימנים ראשונים של רטיבות. מצאתי עצמי עומדת מולו עם
דפיקות לב מהירות, עיניים פתוחות לרווחה ומבט מזמין. הוא חייך
אליי בחזרה וחשף שורה של שיניים צחורות, והציג את עצמו. "אני
דני,נעים מאוד.ואת?" .הוא הושיט את ידו ולחצתי אותה קלות. "אני
שיר" עניתי. אחרי זה כבר לא זכרתי כלום, הייתי יותר מידי
שיכורה וזכרתי רק כמה תמונות מעורפלות. צחקתי המון, נהנתי הרבה
ושאיכשהו הגעתי הביתה במכונית שחורה מבריקה.

בבוקר, האור נחת על פניי ופתחתי את עיניי החומות בקושי, מרגישה
הנגאובר מתקרב. קמתי לאט לאט מהמיטה מרגישה שתיכף אני קורסת.
ניגשתי לפריזר להוציא קרח וראיתי פתק מודבק ברשלנות עליו. "שיר
בוקר טוב, בטח חטפת הנגאובר אחרי כול המשקאות, אני מקווה
שתרגישי יותר טוב. נהנתי מאוד אתמול בלילה ויצאתי עם חיוך
מהמכונית. זה מספר הטלפון שלי ותרימי טלפון מתי שבא לך... שלך
דני". הוא אכן השאיר מספר טלפון, וגם ורד. חייכתי להנאתי ואז
נזכרתי בכאב הראש שכבר התעצם. "קפה-דחוף" אמרתי לעצמי וניגשתי
לקומקום להרתיח מים. הקפה השחור המר עשה לי נעים בבטן ובגרון
והקרח ששמתי על הראש די עזר לי. חזרתי לשכב במיטה ולפני
שנרדמתי עוד הספקתי לחשוב על דני. החלומות שלי היו
מתוקים-כחולים וקמתי עם חיוך ורטיבות...מממ....נעים.


נתתי את כולי בקשר הזה, הרבה יוזמה והקרבות. וויתרתי על דירת
הרווקות שלי ולא ממש אהבתי את נוכחותו של גבר, במקרה הזה דני,
אצלי בדירה. הסדר הפך לבלאגן, עיצוב מחדש של חיי ושנינו היינו
בטוחים שנישאר ככה לנצח.
היה יום אחד אחד, אני זוכרת, שלקחתי אותו איתי לחברה. הגענו
לבית קפה בצפון ת"א עם אווירה של מיליונריות. התיישבנו
שלושתינו בפינת בית הקפה, ברקע מוזיקת ג'אז, מחכים למלצרית שלא
ממש הגיעה. "דני תכיר את מיכל" אמרתי. החברה הכי טובה שלי
בעולם מגיל אפס, בארגז החול, בבי"ס ,בצבא ובחיים.  "נעים מאוד
מיכל" וחייך את החיוך המקסים והכובש שלו. המלצרית החיננית עם
הנחמדות המעצבנת הגיעה. "מה תרצו להזמין?".


שבועיים אחרי זה הרגשתי שמשהו השתנה בני לבין דני. החלטתי לברר
מה פשר ההתרחקות בינינו. "ארוחת הערב מוכנה" צעקתי לעברו. שום
תשובה לא נשמעה. "דני! ארוחת ערב! בא לך לבוא?" צעקתי, ושוב
אין תשובה. "מה קורה פה?" שאלתי את עצמי והתחלתי לדאוג. הלכתי
לסלון, לא היה שם איש, חדר שינה גם כן ריק, שירותים,
אמבטיה.... אין איש בבית. "לפני 10 דקות הוא היה פה" דיברתי
לעצמי בקול רם. עמדתי באמצע הסלון, סתם בוהה באוויר מנסה להבין
מה פשר השקט הזה. לפתע צילצל הטלפון. ניגשתי אליו בחוסר חשק
מוחלט. "הלו?", לא נשמעה תשובה. "הלו?" שוב שקט מפחיד. ניתקתי
את השיחה וצמרמורת עברה בגבי. ניגשתי למטבח, ישבתי מול השולחן
הערוך והבטתי בנרות שכבו לאט לאט ואני יחד איתם. ב-2 לפנות
בוקר שמעתי חרש מהסלון. חצי ישנה קמתי מבוהלת, בתוך החושך
מצאתי את המתג. "קלאק!" נדלק האור ומצאתי את דני עומד בסלון
כמו כלבלב מבוהל. "עכשיו חזרת?" אמרתי בקול עייף ואדיש.
"אמממ....כן, אמרתי לך שאני יוצא" גימגם. ממש האמנתי לו באותו
הרגע (תשמעו את הנימה הצינית עד מאוד שלי). "טוב אני הולכת
לישון, אם אתה רעב יש עוף ותפוחי אדמה, תחמם ותאכל. לילה טוב".
הלכתי לחדר ונפלתי על מיטה ונרדמתי.

"בוקר טוב שירוש" אמר וחייך. עלאק בוקר טוב, אמרתי לעצמי בלב.
"שיר ניסיתי אתמול להתקשר אבל לא שמעת אותי. היה לי פנצ'ר
בגלגל והתעכבתי.מצטער מתוקה". הבטתי בו, בתמימות שהוא הפגין
כלפיי באותו הרגע.עד כדי כך הוא חושב שאני מטומטמת?. "איפה
היית?", הוא חיכה כמה רגעים "בעבודה" ענה. צחקתי. "דני מה עובר
עלייך?". הוא לא הבין למה אני מתכוונת "מה צריך לעבור עליי,
אני בסדר גמור". קמתי מהמיטה והלכתי לאמבטיה לשטוף פנים. דני
בא מאחורי חיבק אותי חזק-חזק והצמיד אותי לגופו החסון. הוא נשק
לצווארי וחום הציף אותי. נענתי למגעו והסתובבתי אליו כשפני
רטובים והוא ליקק את שפתיי ואני את שלו. "אני אוהב אותך", לא
החזרתי לו אהבה. יצאתי מהאמבטיה מותירה אותו לבדו בשקט שלו.
הלכתי להכין ארוחת בוקר, רק בשביל עצמי. אני אוהבת אותו אבל יש
משהו שמפריע לי, אני בטוחה. דני נעלם להרבה שעות, "עבודה" הוא
היה חוזר ואומר. לא האמנתי לו לרגע. יום אחד באפריל, חזרתי
מחברה, חזרתי כמה שעות לפני שהייתי אמורה לחזור כי לא הרגשתי
טוב. הוצאתי את המפתח מתיק העור החום שלי והכנסתי אותו לחור
המנעול הבעייתי. נאבקתי איתו מספר שניות ואז הדלת נפתחה. ראיתי
בלאן לא נורמלי, ראיתי את דני רץ עירום בבית ואת מיכל איתו.
המפתח נשמט מידיי, המבט שלי היה קפוא, פי נפתח לרווחה והבכי
פרץ מעיניי.
רצתי, רצתי כמו שבחיים שלי לא רצתי, אפילו המורה לספורט שלי
מתיכון (עבר זמנו) היה מתפלא ונותן לי מאה על המהירות. פשוט
רצתי אחוזת אמוק לכיוון הים ונפלתי מחוסרת כוחות על החול כשרוח
קרירה נושבת בעורפי וגבי. "מטונף!, בוגד!, מניאק!" צעקתי
לאוויר העולם. "אני שונאת אותך!!".



חזרתי לאחר כמה שעות כשחומות ליבי שבורות, הלב זקוק לאהבה
וניתוח איחוי. פתחתי את דלת הדירה שלי וראיתי סדר מופתי, כאילו
לא קרה כלום. מצאתי פתק על שולחן האוכל, "אני אוהב אותך, באמת
שלא התכוונתי לפגוע בך. עזבתי כי גרמתי לך למספיק עוגמת נפש.
אם תרצי לדבר איתי תרימי טלפון. אוהב אותך... דני".
הפעם לא מצאתי ורד, רק שקט מאיים. הלכתי לחדר שינה, פושטת את
החולצה שלי, מוציאה קופסת סיגריות שהחבאתי רק למקרי חירום,
פתחתי את הרדיו ומוזיקת רוק רועשת ניגנה באוזניי. "נמאס לי
כבר". הדלקתי את הסיגריה  ישבתי עם חזייה ותחתונים על המרפסת
מרגישה קור עז לא רגיל, אולי הקור הזה בא ממני. הבטחתי לעצמי
באותו היום לשנות את החיים שלי. ישבתי שם, אני לא יודעת כמה
זמן אבל קופסת הסיגריות החדשה כבר נגמרה ונשארו רק בדלים,
כעסתי על כול העולם ופשוט תיכננתי את המבצע הבא שלי לשמירה על
הלב שלי, "מבצע חומת מגן".
מקורי לא?