בארץ רחוקה רחוקה בין ערבות קולננדירטי, אחרי הביצה המכושפת
ולפני קצה היקום, הייתה ממלכה בשם קריסטיר.

בהליכה בין קצוות הממלכה היית מגלה את יופי הקריסטל והפעמונים
בכל פינה, ובדולח היה תופס עינך במהירות.
ברגע בו היית רק מגיע למערות הבדולח, היית יושב לך שעות ומביט
בניצנוצים בחשכה.
אך הדבר הידוע ביותר בה הייתה הנסיכה.
אכן, לכל ממלכה יש צורך קיומי בארמון, מלך ומלכה-
וכשיש מלך מלכה, חייבים נסיכה קטנה וקסומה, הלא כן?..

ואכן, לסיפורנו נסיכה. הנסיכה נטיישה..

הנסיכה נטיישה חיה בארמון הגדול, הגדול ביותר שראיתי בימי חיי,
שהיה נוצץ בכסף וקריסטל מכל כיוון. על שעריו שמרו שני לובסטרים
גדולים בשריונים. מכשהצלחת לחדור לארמון (אחד הלובסטרים היה
עקשן והשני פארנואיד) הגעת לאולם הגדול. בכניסה ניתנו לכל
האורחים נעליים מיוחדות, בדיוק לפי צו האופנה, כאלו שלא
מחליקות עם גומי בסוליות- כי בתוך הארמון גם הריצפה הייתה
עשויה מקריסטל ובדולח קשיחים אך חלקלקים.
רק בני משפחת המלוכה נעלו נעליים אשר היו עלולות להחליק
אך מעולם ולעולם לא קרה ולא יקרה
שבן ממשפחת המלוכה החליק.
יש האומרים שהם מכשפים על כן.
אך דבר אחד היה ברור- היה אסור בשום אופן לרקוד, לקפוץ או לדלג
ברחבי הבית, כשאתה מבני המשפחה מלכותית, שמא תחליק.

אבל נטיישה- נטיישה ישבה בחדרה כל היום. איש לא ידעה מה זה
הדבר אשר מציק לנשמתה המעונה, יושבת כל היום מול מראה גדולה
ומברישה את שיערה. ומכל פעם שנעזבה לבדה, היית חוזר כדי לגלות
מראה שבורה נוספת.
הנסיכה נטיישה אף לא הרבתה לדבר.
היא העדיפה לשבת לה ולהבריש את השיער החום הבהיר המבריק שלה,
או להאזין למוסיקה שקטה.
לעתים רחוקות הייתה יוצאת מחדרה ומהלכת ברחבי הארמון, אשר
מעולם לא הניחה כף רגל מחוץ לו. כשהיייתה נצפית הולכת ברחבי
רצפות הבית, כל אנשי החצר היו עוצרים נשימתם בתדהמה.
הליכתה של נטיישה הייתה קסומה לכל דעה.
איש לא ידע מה היה הדבר, אך האגדה על הליכתה הסתובבה בממלכה,
וכל איש אשר פיקפק והלך לחזות במעשה בעצמו- חזר נפעם. ברגע
שהייתה מתחילה להלך בארמון על זוג נעלי עקב נמוכות וחמודות
הייתה הולכת מבלי לחייך- ואיש איש היו שותקים, ומביטים בה
בתדהמה. איש לא ידע מה היה קסום בהליכתה, אך היא הייתה קסומה
לכל הדעות.

יום אחד, התהלכה נטיישה ברחבי הארמון, באגף מרוחק. איש לא חזה
בה באותו יום- התקיימו המשחקים המלכותיים של הוריה, והיא הייתה
חופשייה לטייל ברחבי הארמון בחוסר מעש מוחלט ולתהות.
למרות מה שחשבו עליה, למעשה היא חשבה הרבה- על מהות קיום
הארמון, ומדוע בכלל הוריה כה קרים, ומדוע אנשים שותקים משחוזים
בהליכתה.
היא התרחקה אף עוד, עד כי כמעט אבדה בארמון, שהיה כפי שאמרתי,
עצום. היא הגיעה למסדרון גדול, אשר בכל כולו דלתות. לא אוכל
לומר כי הדבר שיעשע אותה, אך היא החליטה להביט מה בחלקן.
הארמון היה כמבוך בשבילה.
אך משהתקשתה להחליט באיזו דלת להתחיל, וויתרה על רעיונה
והחליטה לגשת לדלת בקצה המסדרון הארוך.
משתפחה אותה, ראתה מחזה מוזר-
אולם ענקי בגודלו, ובכל כולו ארונות.
היא לא ידעה איזה מהם לפתוח, הדבר היה מוזר ביותר. היא הרימה
ביד אחת את שמלתה (שהייתה שמלה בצבע קרם, חסרת שרוולים ופשוטה
ביותר, לא מתאימה לנסיכה כלל) והתחילה להתהלך בחן אדיר בין
הארונות. לבסוף הבינה כי מעל כל אחד הייתה דיסקית כסף נוצצת,
בעלת חריטה. היו אלו שמות, ומשהלכה עד סוף המסדרון, היה זה שמה
על דיסקית מסויימת.
היא פתחה את הארון ועמדה מול מחזה מוזר ביותר- מאות ציצנות
ובתוכן- אנשים קטנים.
בכל צינצנת היה איש קטן או אישה קטנה, יושבים או עומדים,
מדברים או שותקים, חלקם ישנים. הנסיכה אחזה בצינצנת אחת ולקחה
אותה בזהירות. היא הניחה אותה על הריצפה ונשכבה לצידה, מביטה
בה בעיניה הגדולות והצלולות כריצפת הארמון המבהיקה.
בצינצנת זו היה איש קטן שנראה כאילו היה אחד מאנשי הממלכה- היה
זה איש צעיר, בחור. הוא נראה כאילו פעם היה מאושר אך לא עוד.
היא רצתה למשוך את תשומת ליבו, שכן הוא עצם את עיניו ובכה.
היא נקשה בקלות ככל האפשר באצבעה על הצינצנת.
הוא הביט לעברה בבעתה, מבוהל.
"מה את עושה??" הוא קרא. "מי את??"
הנסיכה שתקה ופערה פיה. "אינך יכולה לדבר, עלמתי?.." החל
להירגע הבחור הקטן. היא הביטה בו והוא הבין מיד לפי עינייה מה
רצונה.
"ובכן.. עלמתי..
החדר הזה הינו חדר אחסון מלכותי.
הכל התחיל מאגדה מלכותית אשר עוברת בין בני המלוכה. האגדה
מספרת כי בני המלוכה נולדים ללא נשמתם, ולכן, בדורות הקודמים
החלו בני המלוכה לאסוף אותנו.
הם האמינו כי הם לוקחים מבני הממלכה את נשמתם, וכך הם אינם
פחותים מהם והם אינם פחותים מהם, מאין מצב שיוויוני שכזה."
הנסיכה נטיישה חשבה לרגע, ואז פצתה פיה.
"אבל.." היא לחשה "אני נסיכה, ולי לא סופר דבר..?"
הוא הביט בה. "יש בך משהו שונה, אין לך הילה מלכותית סביבך..
ייתכן כי חשבו שאינך מוכנה עוד. הבחירה בהורייך, נסיכתי."
היא הביטה בבחור בעיניים מבולבלות.
הבחור הקטן החזיר לה מבט ומחה דמעה מעינו.
"אך הביני דבר אחד" הוא הוסיף לומר "בני המלוכה טעו.
למעשה, הם נולדו עם נשמתם אך אינם מוכנים לקבלה.
ובעצם- הם גם לא לקחו מבני העם את הנשמה שלהם, אלא רק את הנפש
שלהם. אלו, בניגוד לאמונה המקובלת, שונים לגמרי- הנשמה והנפש.

עד שמשפחתך לא תקבל את נשמתם, ותפסיק להתנגד אליה, הם לעולם לא
יחיו עם הנשמה. היא תהיה שם, אבל לא בשבילם."
"וכעת.. מה עליי לעשות?.." שאלה בשקט.
"איני יודע." הוא ענה. "אך אני חי פה כבר מזה חמש מאות שנה,
ואני יודע שהאנשים בממלכה והכפריים בוודאי זקוקים לנפשותיהם.
איני יודע מה אנחנו הנפש עושים, אבל בוודאי יש לנו תפקיד."
הנסיכה קמה לאט ובבילבול, ולקחה עימה את הצינצנת.
"רק זאת זיכרי נסיכה," עוד אמר הבחור הצעיר בהביטו אליה.
"אי אפשר לקחת מהאדם את נשמתו."

הנסיכה פתחה את כל הארונות והפילה אותם אחד אחד.
כל הצינצנות נפלו ונשברו.
אבק ורוד התנוסס בחדר מכל כיוון וניצנץ ונשמע קול עמוק של צחוק
מתגלגל. בין ענני האבק, בפעם הראשונה בחייה, הנסיכה נטיישה
חייכה. בצד, לאחר שהתפזר האבק, נותרה צינצנת אחת-
זו בה היה הבחור הצעיר והקטן. היא הלכה והרימה את הצינצנת, והם
חייכו זה לזה בניצחון.
היא הביטה בו לרגע, והטיחה את הצינצנת לריצפה. האבק הורדרד
מילא בשנית את האוויר. הנסיכה הלכה החוצה מהחדר בניצחון.
הדלת נסגרה מאחוריה בעודה צועדת לכיוון האולם הגדול בו ישבו
באותה עת הוריה. היא נכנסה לחדר, אשר בו היו מאות אורחים של
הוריה. כולם הביטו בפעימה כשהתהלכה הנסיכה לתוך החדר, ביד אחת
מחזיקה את שמלתה הקרמית, מראה לכולם רגל אחת מרגליה, אשר נעלה
כרגיל נעלי עקב נמוכות, והיא נעמדה מול הוריה הישובים ומסביבה
כל האנשים לקחו מספר צעדים לאחור, יוצרים לאחוריה משטח ענקי
ריק. היא עצמה הלכה מספר צעדים לאחור.
משעשתה זאת, הסתובבה במהירות, והביטה לקהל האנשים. היא חייכה-
כולם פערו פיותיהם בתדהמה. היא התקרבה לקהל ומשכה משם בחור
צעיר, בעל שיער אדום ועיניים גדולות וירוקות, וסימנה באצבעה.
"מה את מחפשת, נסיכתי?" הוא שאל.
"רק מישהו לרקוד איתו, זה הכל." היא לחשה באוזנו.
ברגע אחד, הייתה מוסיקה מדהימה ברקע, מסוג שאיש עוד לא שמע.
והם רקדו.
הנסיכה נטיישה הוציאה לפתע את ידה ונשפה.
אבק ורדרד מילא את החדר.
ותוך רגע כולם רקדו.
היא הביטה בעיני הבחור הצעיר עימו רקדה. היא ידעה שברצונו
לשאול מה זה היה.
"הנשמות של האנשים." חייכה.
הוא הביט בה ורק אמר דבר אחד.



"אי אפשר לקחת מהאדם את נשמתו."