פעם ראשונה שהצעתי למישהו. פעם ראשונה שהצעתי למישהו בכל
תולדות חיי האומללים. פעם ראשונה שהצעתי למישהו בכל תולדות חיי
האומללים והוא סרב. פעם ראשונה שהצעתי למישהו בכל תולדות חיי
האומללים והוא סרב ועכשיו הוא טס לשלושה חודשים. בן. סרב.
לי. ועכשיו הוא טס לשלושה חודשים. עבר יום אחד ואני מרגישה
שאתמוטט.
אז עכשיו הוא שם רחוק, נהנה ובועל, ואני כאן מלחמה וכרגיל.
התרעות חמות על מחבל ברמת גן. אמא של אחת מהצוות מתקשרת. בבקשה
תשלחי את הבת שלי הביתה, היא מתחננת. תפזרי את כל הילדים
הביתה. הלב מתחיל לדפוק. אני אולי עכשיו בתוך הצופים וכביכול
"מוגנת" אבל אח שלי, אח שלי הוא עכשיו מסתובב בבית ספר שלו.
טלפון למרכז והוא מרגיע אותי. יש לו קשרים, הוא יודע שהפיגוע
עומד להיות בפתח תקווה ולא אצלנו. אז אל תדאגי הוא אומר. ואני
חושבת, ככה אתה מרגיע אותי? בזה שאנשים אחרים בפתח תקווה ימותו
ולא אח שלי?
מצטערת להודות, אבל זה באמת הרגיע.
ואז הולכת אליה ללמוד אצלה. ועוד טלפון מבוהל והפעם מאבא.
תישארי אצלה ואל תצאי מהבית, אפילו לא לצופים. ושוב חושבת על
הצוות שנמצא עכשיו בצופים. אם יקרה להם משהו אני אתאבד. התרעות
חמות על מחבל שמסתובב בתוך רמת גן. ואני חושבת- מחבל, מסתובב
עכשיו ברמת גן ורק מחפש איפה. הוא רק מחפש איפה. מפחדת להסתכל
מהחלון, שלא אראה אותו פתאום. ואבא מספר שהחוג של אחי בוטל כי
לא שהם יתאספו, אפילו לא במתנ"ס. מנתקת. הוא רק מחפש איפה.
הוא מחפש אותי.
ושוב טלפון למרכז. תשלח אותם הביתה, אני כל כך מפחדת. אל
תדאגי, פתח תקווה. ורק מחשבה אחת נתקעת לי בראש.

הוא רק מחפש איפה.

נו, היא אומרת, אנחנו צריכות ללמוד. מחבל מסתובב ברמת גן ומחפש
את אח שלי- והיא רוצה ללמוד. רגע אני אומרת, מנסה להשתחרר
מאותה מחשבה שהוא רק מחפש איפה. אז היא אומרת לי לא לדאוג.
הודעתי למרכז, לגוף הכי בכיר, התחת שלי מכוסה. אם יקרה משהו זה
לא אשמתי.

כמה אטום צריך להיות כדי להגיד משפט כזה? מחבל מסתובב ברמת גן
ומכל הילדים הוא רוצה דווקא את הבלונדיני עם העיניים החומות-
דווקא את אח שלי מכל הילדים והיא חושבת שאני דואגת מזה שאם
מישהו ימות אז יאשימו אותי כי אני ראשג"דית.
כל כך טיפשה, כל כך אטומה, שאני אפילו לא עונה לה. והמבט שלי,
כמו אותה מחשבה תקועה, תקוע גם הוא. בוהה בקיר ויודעת- הוא רק
מחפש איפה. וכנראה שתוקפים אותה רגשות אשם על כך שלא פרצה
ברגשות דאגה מזויפים כי היא מתחילה לתרץ את עצמה. יש כבר כל כך
הרבה פיגועים שהיא פשוט החליטה לא להתעמק באף אחד מהם. כן, זאת
היתה המילה. להתעמק. ואני מתעמקת בבחירת המילים האקראית שלה,
והיא מדברת כאילו אני אשמה במשהו. כאילו עשיתי משהו לא בסדר
שאני עוד תקועה באותה מחשבה, ש, אלוהים, הוא רק מחפש איפה. אז
תסלחי לי, היא מבקשת. שאני לא מתעמקת בכל פיגוע כי עד שאני
אגמור להתעמק באחד כבר יהיה נוסף. ואני חושבת לעצמי- זאת גישה
מעניינת. מעניין כמה היא שילמה עליה, אולי לי יעשו דיל מיוחד.
אני איתה כבר כמה ימים מהבוקר עד הלילה, והיא מסוג האנשים שככל
שאתה נמצא איתם יותר, אתה לומד על עצמך יותר. על עצמך, כי
עליהם אין מה ללמוד. פשוט כך.
מבחוץ אנחנו עלולות להראות כל כך דומות. גרות באותו איזור,
אותו מבנה משפחה בדיוק, לומדות באותו בית ספר. ומה אתם יודעים,
יש לנו אפילו את אותו השם.
אבל כל כך שונות. להיות איתה זו בהחלט חוויה מתקנת עבורי. בין
כל האנשים הסבוכים ומתוסבכים בעולם, למצוא מישהו שכל כך אוהב
את עצמו והכל כל כך פשוט עבורו זה בהחלט נדיר.
וכך, אני רואה איך השטחיות הזאת, שבתמימות הילדותית שלי חשבתי
שקיימת רק בטלויזיה, מתעוררת וקורמת עוד וגידים מול עיניי.
השטחיות היא לא המצאה של מפיק רעב לרייטינג. היא אמיתית והיא
חיה איתי בהרמוניה מושלמת. אני יושבת עכשיו מולה, בתוך החדר
המצועצע שהכל בו מתוכנן עד הפרט הקטן. אלוהים ישמור, היא כמעט
חטפה התקף לב כשבשגגה החזרתי את בקבוק הבושם הפוך במקום עם
הלוגו קדימה. כנראה שזה הדברים החשובים בחיים כשהכי רחוק שאתה
מגיע אליו זה הקניון. ויש אנשים שהכי רחוק שהם מגיעים זה
ארה"ב, ושוב נזכרת בו. ולא מרשה לעצמי לחשוב עליו כי זה רק
יעשה אותי עצובה. ומנסה להחליף מחשבה ולא מסוגלת ונזכרת איך
לפני שטס ביקשתי ממנו חולצה שלו כדי שיהיה לי את הריח שלו
כשהוא לא כאן. עוד חולצה להוסיף לאוסף
חולצות-של-בנים-שמריחים-טוב-ואני-לא-מתכוונת-להחזיר-להם שיש
לי. אבל בעצם הוא לא מריח כל כך טוב ואני מוותרת. אני מוותרת
והוא טס. רק עוד שלושה חודשים ואני מבקשת מאלוהים רק דבר אחד-
בבקשה, תחזיר אותו אליי בתול.