כשהייתי בת ארבע עשרה וחצי הלכתי עם חברה שלי סמדי למכון כושר
של אחיה משה. משה לקח את המחסן של דוד מהמכולת, צבע אותו בלבן.
אנחנו גזרנו תמונות מג'ורנאלים ישנים ותלינו על הקירות.
יפה כתבה בטוש על נייר בריסטול "המכון של משה" וגם ציירה פרחים
מסביב.
איך שנכנסנו לחדר, ראיתי שם מישהו שלא ראיתי מקודם.
הוא היה הכי חתיך בחדר. רחב כזה, עם כתפיים גדולות.
חייכתי אליו והוא אמר לי שפרח כמוני לא ראה מזמן.
הוא אמר שקוראים לו שימון ומאותו היום היינו ביחד.
אחרי חודש, שימון לקח אותי למקלט של הבניין שלנו ושם עשה לי
בפעם הראשונה. נורא כאב לי אבל שימון אמר שככה זה בפעם
הראשונה, אחר כך יהיה לי טוב.
בגיל שש עשרה התארסנו, ובגיל שש עשרה וחצי חזרתי לבית של אמא
שלי עם תינוקת על הידיים. אמא שלי בכלל לא הרשתה לי להרים את
מורן, אמרה לי את בעצמך תינוקת.
בהתחלה גרנו אצל אמא שלי, אבל אחר כך שימון התחיל לעבוד על
המונית של אבא שלו ועברנו לדירה קטנה.
כשמורן היתה בת שלוש, שימון אמר שחייבים לנסוע לקבר של רבי
מאיר בעל הנס, שם לקח אותי מאחורנית ועשה לי. אמר שאם עושים שם
בטוח יצא בן. לא יודעת אם זה נכון, אחרי תשעה חודשים נולד רמי.
אחרי רמי נולדה בתאל ולפני חצי שנה נולדה מוריאל.
אה, דרך אגב, מאותו הזמן שימון כבר לא מרים משקולות.
אפילו את הצלחת שהוא גומר לאכול הוא לא מרים לכיור.

אני הכי אוהבת להיות בבית. לנקות, להכין אוכל לילדים, שהבית
יהיה מסודר כזה. אבל הכי אני אוהבת את הסדרות החדשות בטלויזיה.
את הטלנובלות.
אני, תנו לי רק את הסדרות האלה. כל הזמן רואה ת'סדרות האלה.
אפילו כשאני מכינה אוכל אני רואה.
כל בוקר אני מכינה לחמניות. שימון לא אוכל משהו אחר חוץ
מהלחמניות שלי.
לפני שבועיים, רמי היה חולה ולבתאל כאבו האוזניים והייתי חייבת
ללכת איתם לרופא, אז עד שנסעתי באוטובוס וחזרתי, ידעתי שלא
יהיה לי זמן להכין לשימון את הלחמניות שהוא אוהב, קניתי לחם
במכולת. שימון לא נגע בלחם.
אמר אם אין ת'לחמניות שלך לא אוכל. איזה מותק השימון הזה.
הוא בכלל מת על הממולאים שאני מכינה.
אם אני לא מכינה לו קבוע ביום שלישי קוסקוס, הוא משתגע.
כשאני מכינה אוכל, אני מדמיינת שאני כמו ההיא מהסדרה החדשה,
רונה,
שמכינה אוכל לדורון. אני לא יכולה בלי הסדרה הזאתי.
עכשיו, מאז שיש את הסדרה, אני מתחילה עם הילדים בשש ת'ארוחת
ערב ות'מקלחות כי בשמונה אנחנו יושבים כולם בסלון ורואים את
לחיי האהבה.
רמי, אם הוא מציק לאחיות שלו, אני אומרת לו, רמי, בערב לא תראה
את לחיי האהבה, הוא תיכף מפסיק.

בצהרים כשהם באים, אני מכינה לגדולים צלחות בסלון ואנחנו רואים
ביחד קטנטנות. אני גם מתה על הסדרה הזאת.
יום אחד בצהרים שימון בא בלי להודיע, הוא היה נורא עייף כי
התחיל לעבוד בשתיים בלילה. שימון אמר לילדים ללכת לעשות
שיעורים ואמר לי שהוא רוצה להגיד לי משהו בחדר. התרגזתי כי זה
היה בדיוק בקטע המותח אבל נכנסתי איתו לחדר. שימון פתח את
הריץ'רץ' ותוך שתי דקות וחצי זה נגמר.
ככה הכי טוב לי. אנ'לא צריכה להתאמץ ולא מתלכלכת,
כי אני נורא עייפה בלילה מכל היום של העבודות.
בלילה, תנו לי לשים את הראש מתחת לשמיכה ולישון.

זה היה אחרי שבת ששימון לקח אותנו לטייל במונית שלו.
באותה השבת הוא קם מאוחר, כמו כל שבת, כי שימון עובד נורא קשה
כל השבוע.
אני שמרתי שהילדים יהיו בשקט כשאבא שלהם ישן.
כששימון קם הוא היה עם מצב רוח טוב ואמר בואו ניסע לטייל.
הילדים ישבו יפה במונית כדי לא ללכלכך לאבא שלהם את האוטו שלא
יתרגז.
שימון לקח אותנו למקום עם דשא ומגלשות. הילדות התגלשו,
ושימון שיחק עם רמי כדורגל. אחר כך שימון עשה על האש ואכלנו.
בערב כשחזרנו לפני שהגענו הביתה, הוא קנה לנו גלידה בגלידריה.

שמחתי, כי ככה הבית נשאר נקי ליום ראשון,
כי אחרי שבת בדרך כלל הבית נראה כמו סדום ועמורה ואני לא
מספיקה
לראות את הסדרה של תשע בבוקר ביום ראשון.
באותו הלילה, כששימון בא אלי הורדתי במיוחד את הטרנינג ונתתי
לו לעשות
מה שהוא רוצה. בגלל זה לפני חצי שנה נולדה מוריאל.

לפני שבועיים התקשרה אלי אחותי דפני. דפני גרה לידי.
היא נשואה ויש לה שני ילדים. דפני גדולה ממני בשנתיים.
היא ספרה לי שהיא עשתה לי הפתעה.
היא כתבה מכתב לתכנית של ארנה דץ בערוץ שתיים לעשות לנו מהפך.

הקטע הוא שהתקשרו מהתכנית והזמינו אותנו. הסכימו לנו.
כל הלילה לא ישנתי מרב התרגשות. אמרתי לשימון שהוא חייב להיות
עם הילדים.
בהתחלה שימון לא כל כך הסכים, אבל כנראה שהוא ראה שהפעם אני לא
מתכוונת לוותר. עשר שנים מיום שהתחתנו , אני לא זוכרת שמישהו
פינק אותי.
כל היום כביסות, בישולים, נקיונות. אני לא מתלוננת, אני אוהבת
ת'חיים שלי, אבל לא הייתי מוכנה להפסיד שיראו אותי בטלויזיה.
ידעתי שאחרי שהתכנית תהייה בטלויזיה כולם ידברו עלי בשכונה,
וידעתי שאני לא רוצה לוותר.

כשהגענו לתכנית, צבעו לי את השיער, איפרו אותי, הרגשתי כמו
מלכה.
זה היה כמו חלום. בכלל לא האמנתי שזה קורה לי.
ארנה, מהזה יפה, התעניינה כאילו באמת אכפת לה ממני.
היא שאלה אותי, כשהיית קטנה, מה רצית להיות.
אמרתי לה שרציתי להיות שחקנית או זמרת והיא אמרה - טוב, את בת
26 את עוד יכולה..
ואני, אני שתקתי.. איך אני יכולה?..
כשפתחו את המראה וראיתי את עצמי, לא האמנתי.
אני יפה!! אמרתי בקול רם - אני יפה!!
לא האמנתי שזו אני.
מישהי אחרת הסתכלה עלי מהראי.
כשפתחו את המראה של דפני בכלל השתגעתי. היא היתה מדהימה.
התחבקנו , התנשקנו, לא הצלחנו להיפרד. חיבקתי את אורנה. נישקתי
את כולם.
הרגשתי כמו בחלום. לא רציתי ללכת הביתה. רציתי להישאר עוד.
אבל אז כשנגמרו הצילומים, בדיוק שימון התקשר.
אמר נו איפה את, כמה זמן עד שאת באה הביתה? הילדים כבר
משתגעים.
דפני אמרה לי, יאללה ממי בואי ניסע הביתה.
הורדתי את הבגדים היפים שהם נתנו לי, שמתי על הקולב כי ידעתי
שאיך שאגיע הביתה אני צריכה להאכיל את מוריאל ולא רציתי
שיתלכלכו לי הבגדים.