במרכז החדר ישבתי על כיסא, הרגלים לא הגיעו לקרקע, הרגשתי:
קטנה, ממש... פצפונת.
הזמן שחלף לא הייתה לו יותר חשיבות  ומשמעות עבורי, והקירות
נראו כאילו שעם כל שניה שחולפת לה הם גבהים בקילומטרים, התקרה
הייתה כל-כך רחוקה  מהמציאות, והאור שבקע מהמנורה שעליה סינוור
ושרף.

והעולם המשיך לו להסתובב.

וההרגשה המטושטשת הזאת עדיין לא נעלמה היא מראשי, עכשיו הוא
עובד שעות נוספות כמה שאלות,למה אני פה במרכז החדר? ולמה החדר
כזה גדול? ואם עכשיו אקום ואתחיל ללכת מתי אגיע ליציאה? ומה אם
אין בכלל יציאה?...
הכול כל-כך הזוי ולא טבעי, העפתי מבט מתחת לכיסא והוא עמד לא
בראש מדרגות קריסטל מנצנצות שאת סופן לא ראיתי-רק תהום אפוף
ענני עשן ורעש של שבירת זכוכיות נשמע במעמקי המדרגות ולרוח יש
הד מוזר, לאן יובילו?.

הסתכלתי על תקרת החדר שבנתים גבהה לה עוד בקילומטר או שניים.
ופרצתי קדימה, כמו חיה הנרדפת על-ידי ציידים הנחושים לתפוסה,
לפצוע והטיל מום. קפצתי על המדרגה הראשונה וסדקים החלו להתהוות
מתחתי, מיהרתי למדרגה הבאה ולזו שאחריה ובכל צעד שלי המדרגה
הקודמת התנפצה ורסיסי קריסטל ריחפו להם באוויר, וצליל של
פעמוני קריסטל הדהד במעמקי התהום.
בוכה מנסה להמלט מזה שהשארתי מאחורי, הלב הלם בחוזקה וזיעה קרה
שוטפת את מצחי, הפחד גובר עלי!
הקול בראשי צועק: לא ליפול! לא ליפול!


אההה!!!!!!! נדחפתי למעלה, פקחתי את עיני, הנשימה לא סדירה
והלב מחסיר פעימה.
הסתובבתי לצד השני ואתה היית שם שכבת שם לידי, ישנת בכזאת
שלווה- אחת שהיית לי פעם ואיתך היא נעלמה.
כבר לא יכלתי להירדם, ועד זריחת החמה הסתכלתי עליך ניסיתי
להגיע
להחלטה.