כשחזרנו הביתה כולם היו שקטים. אף אחד לא העיז לדבר ואף אחד לא
יכל לדבר. כולם היו מזועזעים מדי. לא כל יום כזה דבר נורא
קורה...

כשנועה התקשרה אלי לא יכולתי לדבר. היא הבינה, כי היא ידעה
בדיוק מה קרה. אז היא באה אלי לנחם אותי.

כשהיא הגיעה, היא הייתה לא פחות מזועזעת ממני ומהמשפחה שלי.
היא החלה לבכות למרות שהיא לא הייתה כל כך קרובה אליו כמוני או
כמו הוריי. התחלתי לבכות איתה. זה היה כל כך מזעזע. כשעיניי
היו מלאות דמעות והראיה שלי הייתה מטושטשת, כל מה שיכולתי
לראות היה כתם אדום גדול. הרצפה הייתה מלאה דם. דם שלו.

מי חשב שדבר כזה יכול לקרות?

הכל התחיל כשעזבנו. לקחתי את אחותי הקטנה לחברה שלה, ואני
הלכתי למסיבה, אשר אחריה הייתה אמורה להתקיים מסיבת פיג'מות עם
כמה חברות טובות שלי. הוריי באותו הזמן היו בנופש, סופשבוע
באילת מטעם העבודה של אבא שלי.
מכיוון וכולנו יצאנו, זה השאיר את אחי הגדול לבדו בבית. ואין
שום סיבה שלא ירצה להישאר. אחרי הכל, מה הבעיה בלהישאר לבד
בקיבוץ נחמד כמו שלנו? כולם מכירים את כולם, כולם חברים של
כולם... אין שום בעיות. או זה לפחות מה שחשבנו.

באותו הערב, חשבנו שאני והחברות שלי לאן לצאת. לקניון - אי
אפשר, מסוכן מדי. סתם לרחוב - גם מסוכן. לבית קפה - גם מסוכן.
לאחר שחשבנו על כל האפשרויות והחלטנו שהכל מסוכן מדי, הגענו
למסכנה שהערב אנחנו נשאר בבית. אבל - לא נחשוב ולא נדבר על שום
דבר שקשור לאינתיפאדה או למצב הביטחוני בארץ או בעולם. הפעם
החלטנו שבשום אופן לא נחשוב על זה הערב, לא נצפה בחדשות, לא
נקרא כתבות באינטרנט על זה - כלום. אבל זה לא עזר לנו.

בסביבות השעה 11 בלילה, הדלקנו טלוויזיה מכיוון ורצינו לראות
סרט. נועה (בעלת הבית ובעלת המסיבה, ובמקרה גם חברתי הטובה
ביותר), התכוונה להפעיל את הDVD, אך ברגע שהיא הדליקה את
הטלוויזיה - כמובן - הטלוויזיה הייתה מכוונת על ערוץ 22. נועה
אמרה שהיא כבר תעביר ערוץ, אבל היה בי מין דחף כזה לצעוק לה
"לא! תשאירי שניה!". כל החברות שלי היו מאוכזבות, כעסו עלי ולא
הבינו למה ביקשתי להשאיר. אבל מצד שני, גם אני לא הבנתי. השדרן
בחדשות דיבר על חדירת מחבל לקיבוץ כלשהו. לא שמעתי את השם של
הקיבוץ בהתחלה, אבל כפי שיכולתם לנחש, מאוחר יותר הבנתי שזה
היה הקיבוץ שבו גרתי. בהתחלה חשבתי שאין שום סיכוי שמשהו קרה
לרועי (אחי הגדול), וגם נרגעתי כששמעתי את הדיווח הראשוני - 3
פצועים קל. אך מכיוון ואמרו שמהחבל עוד לא מת ומתבצר בבית
כלשהו - ביקשתי מנועה להשאיר עוד כמה דקות על הערוץ הזה. כל
החברות שלי לא גרות בקיבוץ שלי ולכן לא היו מודאגות כל כך, אך
מכיוון והיו חברות טובות שלי כולן היו לצידי ואמרו לי "אל
תדאגי, יהיה בסדר." אבל אני לא חשבתי שיהיה בסדר. פחדתי.

באיזשהו שלב נרגעתי, אך כשהגיעה שיחת הטלפון ההיא - רק נלחצתי
יותר. זו הייתה בר, אחותי הקטנה. היא סיפרה לי שרועי לא בא
לאסוף אותה מהחברה שלה. חשבתי אולי הוא פשוט מאחר או משהו.
הסתכלתי על השעון וראיתי שהוא היה אמור לאסוף אותה לפני שעה
וחצי. התחלתי לפחד שוב. כשסיימתי את שיחת הטלפון עם בר, הופיע
על המסך מספרי הטלפון של בתי החולים שאליהם פונו הפצועים.
הדיווח היה שונה מהדיווח הראשוני - הרוג, פצוע קשה ושני פצועים
קל.  רציתי להתקשר, לדעת. הכי קשה זה האי ודאות. אבל פחדתי.
פחדתי מהתשובה. פחדתי לדעת.
החלטתי שהכי טוב יהיה להתקשר לבית שלנו קודם. חייגתי, אבל הקו
היה תפוס. מצד אחד נרגעתי, כי אולי זה אומר שהוא כרגע מדבר
בטלפון. אבל מצד שני פחדתי, ומכיוון והוא עדיין איחר בשעה וחצי
לאסוף את בר.

החלטתי להתקשר לפלאפון של אבא, אולי הוא יודע משהו. כשחייגתי,
שמעתי את אמא שלי מדברת. לא בדיוק שמעתי על מה ועם מי אבל
נרגעתי כי חשבתי שאולי היא מדברת עם רועי. אבא לא נשמע במצב
רוח טוב ואחרי ששאלתי למה - התחרטתי ששאלתי. הוא אמא לי שאמא
מדברת עם בית החולים - ושרועי פצוע קשה. הוא אמר שהם לוקחים את
הטיסה המוקדמת ביותר שיש אלינו, אשר יוצאת עוד חצי שעה. הם היו
בדרכם לשדה התעופה כאשר דיברתי איתם.

זה קרה כשהם היו כנראה במהלך הטיסה - כשהודיעו שהפצוע הקשה
נפטר מפצעיו. התחלתי לבכות. זה היה ברור שזה הוא, היה ברור
שהוא ההרוג השני. עוד לא מסרו פרטים, לא שמות או גיל, אבל
ידעתי שזה הוא.
התחלתי לבכות ורציתי לנסוע לבית החולים, לראות אותו. אבל פחדתי
שלא אוכל לעמוד בזה. שלא אאמין, שלא אצליח לא לעצור את הדמעות.
התקשרתי לאמא של החברה של בר, סיפרתי לה את הסיפור ובקשתי ממנה
שבר תישאר לישון אצלם. האם אמרה שאין בעיה ושהיא משתתפת
בצערנו. אבל לא האמנתי לה, רק כעסתי. היא לא הכירה אותו בכלל.
פגשה אותו רק פעם או פעמיים כשהוא בא לאסוף את בר... לא יודעת
למה, אבל כעסתי. היא כנראה לעולם לא תוכל להבין את הכאב שהיה
בתוכי בזמן הזה, כשהבנתי ש...רועי מת.

אמרו שהמחבל ברח. אמרו בחדשות שלא מוצאים אותו ושהוא כנראה חזר
לשטחי הרשות. וכל כך כעסתי. כל כך כעסתי עד שהתחלתי לבעוט
בטלוויזיה מרוב כעס. ולמזלי אף אחת מהחברות שלי לא עצרה אותי.
אף אחד לא צעקה עלי "תירגעי!" או "תראי מה את עושה!", אלא כולם
באו וחיבקו אותי והבינו אותי ואת הכעס שלי.

אחרי שההורים שלי אספו אותי, לאחר שהגיעו משדה התעופה, נסענו
לבית החולים ושם כולנו התחלנו לבכות. אף אחד מאיתנו לא הצליח
לעצור את הדמעות, לא הצליח להפסיק. וכולנו גם כעסנו באותה
מידה. על מי כעסנו? על כולם. על המחבל, שהיה חייב להיכנס דווקא
ליישוב הזה ודווקא לשם. על בית החולים, שמסר לנו את ההודעה
הקשה הזו. אפילו על עצמנו, על שהשארנו אותו לבד.

כחודש לאחר מכן, אמא שלי קיבלה עבודה במשרד הוצאה לאור חדש,
בהרצליה באזור קניון שבעת הכוכבים. כשהיא עזבה את הבית לעבודה,
היא נשמעה מאוד עליזה ומאושרת.
לאחר כשעה, כשפתחתי את הטלוויזיה לראות את אחת התוכניות
האהובות עלי, הטלוויזיה נפתחה על ערוץ 11, ושמעתי "מחבל מתאבד
התפוצץ ברחוב ליד קניון שבעת הכוכבים מול בית ההוצאה לאור
החדש. בינתיים מדווח על שתי הרוגות והרוג, וחמישה פצועים
קשה..." לא הייתי צריכה לשמוע עוד כדי לדעת. שהיא הייתה שם.
היא אחת מההרוגות. אבל המשכתי להקשיב, משום מה.
"המחבל הוא נער בן 18, אותו נער שחדר לפני כחודש לקיבוץ והרג
קשיש בן 65 ונער בן 17 וחצי...".


ושוב, אי אפשר היה לעצור את הדמעות.