אבא.. אבא היה מרביץ לי עם מקל בגיל 12 בערך, כשהייתי קטנה.
אמא הייתה מרביצה לי כל יום בצהריים, עם מגב או מטאטא, ולפעמים
גם סתם עם הידיים.
יותם.. יותם היה דופק לי חזק את הראש ברצפה ביחד עם מייק,
או שסתם היה תופס לי חזק את הידיים ודוחף לי בכח שניצלים לפה.
בערב, כשאמא הייתה מכינה אוכל והייתה אומרת שאני מפריעה לה,
הייתה גוררת אותי על הרצפה ומוציאה אותי אל מחוץ לדלת.
לפעמים כשהיו לה דברים בידיים ויותם היה בסביבה עם
מצב רוח טוב, היה הוא גורר אותי החוצה.
בכל פעם הייתי מתיישבת על השטיח שמנגבים עליו את הרגליים
בכניסה. אחרי שבוע בערך כבר נהיינו חברים טובים, אני והשטיח.
כי למרות שאף פעם לא דיברנו, תמיד הייתה בינינו מעין הבנה
הדדית, הבנה חרישית.
אחרי שהשטיח שמנגבים עליו את הרגליים בכניסה היה מבין אותי
ואני אותו, והיה לוחש לי שיש לי חבר בעולם הזה, הייתי מתרוממת
באיטיות מהרצפה ומנסה בבושה לסובב את הידית.
אולי אמא כבר בכל זאת מתגעגעת, תהיתי.
אבל אמא אף פעם לא התגעגעה.
כי הדלת תמיד הייתה נעולה. עם המפתח והבריח יחד.
ניסיתי להבין אותה, בטח פחדה שהשניצלים ישרפו או שהמים של
הביצים יגלשו החוצה מן הסיר.
אח"כ כשגדלתי קצת, נתתי לאמא אגרוף בפנים. לא התכוונתי.
עד אותו יום בהיר בצהריים, בכלל לא ידעתי שאני מסוגלת פיזית
ומוטורית לתת למישהו אגרוף. ועוד בפנים.
ירד לאמא קצת דם ונראה לי שהתפוררה לה השן הקדמית, השמאלית.
אחרי שהבנתי מה עשיתי הטלתי את עצמי על הרצפה כי כשיושבים על
הרצפה עם הברכיים מקופלות והראש ביניהן, מרגישים פחות את הכאב.
הוא הופך בלתי נראה.
אפשר לדמיין שהתקרה פשוט מתמוטטת עליך או שאיזה משהו כבד נופל
עליך, אבל אי אפשר לדעת שזו אמא. או אבא. אפשר רק לנחש.
כשגדלתי עוד קצת, חשבתי שלהגיד את מה שאת חושבת זה חשוב,
ואפילו לגיטימי.
אז כשאבא היה מעליב אותי הייתי צועקת לו "מפגר", ואז בורחת
לחדר. ידעתי מה מחכה לי.
אבל היה לי חשוב שידעו מה אני חושבת ומה אני מרגישה.
אפילו שלאף אחד לא היה ממש אכפת.
לאבא היה אכפת רק מהסרטים הפורנוגרפיים ו/או האלימים בערוץ 4
ומהוודקה הזולה שלו.
אבל אני, אני שהייתי בת 12, אני הייתי חייבת שידעו.
אבא תמיד היה מגיע אליי בשנייה האחרונה,
כשכבר כמעט הספקתי לסגור את הדלת ולנעול אותה. פעמיים.
אבל אבא יותר חזק ותמיד היה מצליח לדחוף את הדלת,
להעיף אותי אחורה ולהיכנס לחדר.
עצמתי את עיניי ויכולתי לדמיין את צליל סיבוב המפתח בחור של
הדלת שנחרט בראשי. אבא הגדול והחזק נעל את הדלת.
אבא הגדול והחזק נמצא בתוך החדר שלי עכשיו, כשהדלת נעולה.
כבר מהמכה הראשונה בפנים, הכל נראה מעורפל. אבא לא היה מרחם.
אבא היה מרביץ כמו שמרביצים לאוייב הכי גדול שלך, לבנאדם שרוצה
לפגוע בילדים שלך.
אגרוף אחד יבש לפנים וכבר הייתי מוטלת בפינה הנגדית של החדר.
אבל אבא, אדם שאפתן שתמיד הולך עד הסוף, אף פעם לא הסתפק במכה
אחת. בערך מהמכה החמישית כבר הייתי מפסיקה לספור.
לפעמים הייתי מנסה לחשוב על דברים טובים ולפעמים כבר הייתי על
סף עילפון.
עד היום אני זוכרת את עוצמת הכאב על פניי.
ואמא, אמא לא הייתה בוכה או צועקת לו להפסיק.
אמא הייתה שוטפת את הכלים המלוכלכים של ארוחת הערב
ואח"כ הייתה אומרת לאבא שלא ידבר איתי ולא ייתן לי כסף.
אבא כמובן, תמיד היה מקשיב לה.
יום אחד בכיתה ח', כרכתי מסביב לצוואר חוט תיל נורא עבה.
המורים נבהלו נורא ומיהרו להתקשר ולספר לאמא.
אמא ישבה לה המומה בכסא שלה, ושאלה אותי איזו סיבה יש לי לעשות
דבר שכזה, ומה לעזאזאל עובר עליי? אח"כ בטירונות שניסיתי לחתוך
את הורידים לקחו אותי לדפי, שהייתה הקב"נית.
דפי הייתה רזה ונאה, והיה לה משרד מרגיע אחרי שהייתה מכבה את
האור בשבילי.
לדפי היה אכפת ודפי רצתה לדעת מה אני מרגישה ולמה אני עצובה.
אבל דפי, דפי הייתה חלק מהם.
לדפי היו בגדים ירוקים, מגוהצים, וכומתה על הכתף השמאלית.
דפי לא הייתה יכולה להבין, גם אם רצתה. לפחות כך חשבתי אז.
ובכל זאת, אצל דפי היה נעים יותר. לדפי היה חדר קטן עם שתי
כורסאות נוחות ושטיח מפוספס, צבעוני ואופטימי.
למשרד של דפי הייתה רצפה מלטפת ואווירה קצת יותר חמימה.
דפי הייתה מדברת בקול שקט ומרגיע. דפי אהבה את החיילים שלה.
דפי ידעה לכבות את האור כשהייתי נכנסת. דפי רצתה שאשאר רגועה.
אבל לדפי היו מנורות פלורסנט חדשות. ולדפי היה חלון קטן בחדר.
המשרד של דפי היה לבן עד שכיבתה את האור וכבר מאותן השניות לא
יכולתי להרגיש בנוח. הפכתי שקופה וצלולה, הפכתי פגיעה וחשופה
לביקורת מעליבה.
אתמול שאל אותי יותם "למה יצאת כל כך לא איכותית?" ולא הייתה
לי תשובה בשבילו. עדיין אין לי, אני עדיין מחפשת.
יותם צוחק עליי כששומע שהייתי היום אצל הפסיכיאטר ואומר שאני
הולכת אליו רק בשביל הפוזה. יותם אומר שאני נחותה ממנו, שאני
טיפשה ועצלנית, שהוא מסתכל עליי ובא לו להקיא ושאיך בכלל יש לי
חברים.
יותם לא יודע שבשנייה שהוא אומר משפט מן הסוג הזה אני כולי
משתתקת ודמעות חונקות את גרוני.
יותם מסרב להאמין שהסיגריות מרגיעות אותי.
יותם לא מבין שלילותיי שטופי דם וחזיונות מבעיתים.
יותם לא יודע שבלילות אני שומעת מסורים חשמליים.