אבא לא רוצה לשלם לי יותר לפסיכיאטר כי אבא לא רוצה לדעת
שהילדה הקטנה שלו זקוקה לטיפול פסיכיאטרי. אבא רוצה להתעלם.
אבא לא רוצה לראות את האמת. אבא לא מבין שיום אחד בטח אירה
לעצמי כדור בראש. אבל סיפרתי לאבא ואבא יודע.
אבל תת המודע של אבא החליט לשכוח ולהתעלם.
תת המודע של אבא יגרום לו סבל בעתיד, כשיחיה לבד בלי הילדה
הקטנה שלו, שהייתה זקוקה לטיפול פסיכיאטרי ולא הייתה מסוגלת
להסתדר לבד בעולם בלי הפסיכיאטר המתועב הזה שלה.
אבא לא יודע וגם אחרי שמתתי לא יידע שהפסיכיאטר המתועב הזה היה
בעצם החבר הכי טוב של הילדה הקטנה שלו שהייתה זקוקה לטיפול
פסיכיאטרי, ואולי אפילו החבר היחיד.
אבא לא ידע שרק הפסיכיאטר המתועב הזה מבין את הבת שלו
ועד כמה הוא עוזר לה, תומך בה ומכין אותה לקראת העתיד.
חשבתי שאבא מבין, חשבתי שאבא אוהב. אם לא היה מכה את הילדה
הקטנה שלו כשהייתה קטנה אולי לא הייתה צריכה את הפסיכיאטר
המתועב הזה. אבל אבא לא רוצה לקחת אחריות על המעשים שלו.
אבא בכלל לא חשב על זה שאולי זו אחת הסיבות שהילדה הקטנה שלו
זקוקה לטיפול פסיכיאטרי. ולמה שיחשוב?
אבא בטח חושב, "הילדה הקטנה שלי? זקוקה לטיפול פסיכיאטרי?
נפגשת בקביעות עם מומחה למחלות נפש? בולעת כדורים אנטי
דיכאוניים? לאאאאאאאאא. לא מתקבל על הדעת. מה זה בעצם אומר
עליי? שנכשלתי בחינוך הילדים שלי? לאאאא, לא יכול להיות. בחיים
לא."
ובאמת בחיים לא.
בחיים לא כולם מסתדרים לבד וגם אם כן, אני לא.
אני פשוט לא. וכבר לא אכפת לי להודות בזה. הכאב שבוידוי מתגמד
לעומת הכאב היומיומי בעולם הזה. בעולם היפה הזה.
אני יודעת שהעולם הזה יפה. אני מרגישה את זה. אז למה בכל זאת
אני כל כך מפוחדת? ולמה אני כל כך מבולבלת? למה למה למה.
יש לי כל כך הרבה שאלות. אבל אין לי תשובות.
כולם אומרים שכשאין להם תשובות, אז לאמא ולאבא יש תשובות.
אבל לאמא ואבא שלי אין תשובות.
אמא עסוקה בלצוף למעלה עם המלאכים, ואבא עסוק בלישון בבית אחר
עם חברה שלו בזמן שאני שוכבת במיטה שלי בעיניים פקוחות,
מתגעגעת לרעש הצעקות של אמא ואבא שפעם היה מפריע לי להירדם.
מצידי, שאבא ירביץ לאמא, ושאמא תרביץ לאבא, ושאמא תבכה ושאבא
יבכה, ושיצעקו עליי ושירביצו לי. שיהיו הכי רעים בעולם.
מצידי גם שיתגרשו.
אבל לפחות.. לפחות.. לפחות שיהיו...