וכמו כל דבר אחר, השאלה הראשונה, אולי הכי חשובה, היא למי. מי
בסוף יאכל את מה שאתה מכין עכשיו, למי זה מיועד, על מי אתה
חושב, לא משנה איך תנסח. אם זה למבקר הנצחי, שיגיד כמו תמיד
שלא שמת מספיק עגבניות, אבל לא ישאיר פירור, ויבקש פרוסת חלה
לנגב את הרוטב, או לזה שייקח חצי כף, וישאיר, אבל יגיד שהיה
מצויין, ושפעם הבאה תבוא אתה לאכול אצלו. אם זה לחברים בעבודה
(גם כן חברים) שלא משנה איך תחתוך תמיד יהיה מי שיגיד שזה דק
מדי ומי שיגיד שזה גס מדי (ואתה גם יודע מי, לא?). או אלו
שישאלו בפליאה מה פתאום סלט מיונז באמצע הקיץ, רק כי הם לא
מבדילים בין סלט מיונז לסלט אפונה, או אלו שלא מבינים איך סלט
חסה פשוט, הכי פשוט שיש, יכול להיות מעדן. אם זה לאלו שישאלו
עשר פעמים למה אתה טורח לסחוב על הגב כל כך הרבה, ורק בערב
יבינו. ותדע שהצלחת כשעל כל אחד שיבכה מכמות הבצל ששמת יהיה
אחד שיבכה שלא שמת מספיק. ואתה יודע בדיוק איך היית מכין
לעצמך, אבל זה בעצם אף פעם לא קורה.

והכלים. לא רק הצלחות, והסכו"ם (והקערה שתהיה לא גדולה מדי ולא
קטנה מדי, וכלי ההגשה הפשוטים, היפים). אפילו הקרש. הסכין.
והוויכוח האינסופי בין מי שיצעק כאילו הצמדת סכין לצוואר של
בתו הקטנה, בגלל שחתכת בצל עם סכין שאמורה היתה להיות עליה
תווית "לעגבניות" (ועצלנות היא הסיבה היחידה שאין), לבין מי
שיש לו סכין אחת, בבית, שעלתה הון כשהביא אותה מיפן (או מפריז,
זה לא משנה) ורק איתה
הוא עובד.
וכל הטריקים הקטנים, שרובם כבר שכחת איפה למדת (כמו איך לא
לבכות מבצל), שכמעט כולם לא עוזרים בכלום, והאחד או שניים שכן,
כמו לסחוט לימון בלי להפיל גרעינים, וכמה זה בריא לעור
הידיים.

והעבודה האיטית, העיקשת, המונוטונית. ולמרות שאתה לא מתקרב
לקרסוליים של אותו איש גדול, מזוקן, שראית את ידית הסכין כמעט
צמודה לאצבעות היד השניה שלו, והלהב כמעט ונעלמה במהירות
החיתוך, הכל מדוייק, כמעט מתמטי, והנה חתכת לעצמך פיסת עור, או
קצה ציפורן, למרות זאת מתגבהת הערמה בקערה, למרות זאת אתה
מתקדם לאט לאט, ורואה שכר בעמלך. כמו להרגיש את שרירי הצוואר
מתרככים עם כל לחיצה, עם כל תנועת יד מנוסה, מיומנת, ולשמוע את
הכרת התודה האילמת, עצומת העיניים.

החומרים, בסופו של דבר, הם תמיד אותם חומרים. לכמויות הרי אין
משמעות כל כך גדולה- זה יהיה קצת אחרת, אבל טוב לא פחות,
מעניין לא פחות. ואיך שזלזלת תמיד באלו שסופרים כל גרגר מלח על
הכפית, שמודדים את השמן במשורה, ששוקלים כל רכיב בנפרד לוודא
שאין יותר מדי תפוחי אדמה, או פחות מדי זיתים. התבלינים, אתה
יודע, עושים את ההבדל. הטעם השונה של פלפל שחור באבקה לעומת זה
שגרסת עכשיו (למרות שאף פעם לא יהיה לך כוח לגרוס כל כמה
שתצטרך). איך אפילו בימים הכי טובים של השנה, הלימונים מהירקן,
או מהשוק, לא מדגדגים את לימוני הפרא הענקיים מהעץ של אמא.
ההבדל הבולט כל כך, בין מלוח של דמעות למלוח של דם. בין המתוק
הסוער, הפראי, של נשיקה ראשונה, לבין המתוק המחליא, הרקוב, של
המוות.
ויש שיטרפו כמויות אדירות של טעם לתוך הקערה העולה על גדותיה,
מנסים לחיות כמה שיותר, לנגוס כמה שאפשר, לקרוע, ויש שיבזקו
באצבע קמוצה, רק מעט, לא להגזים, מחשש שיהיה חריף מדי.



ותם. הכל מוכן, וסיימת לפנות את שאריות האשפה, ולשטוף את הכלים
העייפים, ונשאר עוד שיעור אחד שלמדת. עכשיו מחכים. כמו
שאומרים, לתת לחיים לעבוד. לפעמים שעתיים-שלוש מספיקות, לפעמים
תחכה עד מחר בבוקר, אבל גם הטעם הזה צריך לגדול, להתבגר, למצוא
את עצמו. יש זמן לחשוב על מה שמסביב, למרות שבעצם הכל ברור: לא
צריך יין יקר, מספיק מים קרים. ורוח הים עושה פלאות יותר מכל
מזגן. ושקט הוא לפעמים המוזיקה הכי קסומה שיש. לפעמים אפילו
השולחן מיותר, ולשבת על החול, אוכלים יחד מקערה אחת, זה כל מה
שצריך.