זה כמה ימים שהיא מתכננת לרצוח אותי. בלילות היא מעבירה את
ידיה על גופי. כשאצבעותיה מגיעות לצווארי הן מתקשות בתקווה. הן
יורדות אל חזי ונקמצות לכדי אגרוף. שערה מקיף את ראשה מצד אל
צד בתענוג כשהיא מוצאת את הנקודה בה יחדור הסכין. בוהק של טורף
לילי עובר על עיניה ושפתיה נפתחות כצמאות לדם. אני דוחף אותה
ממני.
כשהיא בצד השני של המיטה אני גומר לבדי. בגבה אליי היא זוממת
להרוג אותי עד שהיא נרדמת. אני מחכה עד שהיא נרדמת ונרדם.
בבוקר אני מתעורר מוקדם מאוד. הקם להורגך השכם להורגו. היא
מתעוררת אתי. היא מכינה לי קפה ואני מסרב. אני מוציא פחית קולה
מהמקרר ופותח את הלשונית. עד אתמול הייתי שותה מבקבוקי פלסטיק
שלא נפתחו קודם לכן. אתמול היא הזריקה רעל דרך הפלסטיק. מזלי
שראיתי את החור הזעיר שהמחט נכנסה דרכו.
המכונית יושבת בחניה זה כמה ימים. ברגע שאסובב את המפתח היא
תעלה באש. הוא מלכד אותה עבורה. הוא יעשה הכול. הם יעשו הכול.
אני נוסע באוטובוס הראשון של הבוקר. אני מתיישב כל יום במושב
אחר. הרגלים קבועים הם הרגלים רעים. לרוע מזלי אני איש של
הרגלים. אני סוקר את היושבים באוטובוס. אני מביט בכל מי שעולה.
אני מביט בהם עד שהם מתיישבים. כשמישהו מתיישב לידי אני שם את
תיק הג'יימס בונד כמחיצה בינינו. פעם היו בו מסמכים. עכשיו הוא
מלא בחול כדי לבלום את הכדורים. אם האיש שהתיישב לידי נראה
חשוד אני לא מוריד ממנו את העיניים לרגע. מנסה לקרוא את
כוונותיו בעיניו, בשפת הגוף. יד שמאל שלי בכיס הז'קט, ממששת את
האולר השוויצרי שיש לי עוד מהצופים.
אם מתיישב לידי מישהו שדומה לו אני מנסה לראות את הגב שלו. יש
לו גב שעיר. אם לאדם שהתיישב לידי יש שיער על הראש אני מושך לו
בשיער. מוודא שזו לא פאה. הוא גבוה, שזוף ומקריח. זה כל מה
שאני יודע עליו. ראיתי אותו בחטף. דרך ענפיו של עץ קטן בליל
חצי ירח ריק. היא שכבה על מכסה המנוע והוא רכן מעליה ללא חולצה
ומכנסיו מופשלות. למטה שתי בחורות מצצו לשני בחורים. אחת עשתה
זאת על מסך ענק בדרייב-אין, השנייה בפיאט אונו קטנה שאדים כיסו
את חלונותיה. אם הייתי יוצא מאחורי העץ הייתי מתגלה. נשארתי
והבטתי בשלושת הזוגות כמהופנט. היד שלי חיפשה במכנסיי ומצאה.
עמדתי על קצהו של מדרון. אם היו הם רואים אותי היו דוחפים אותי
מטה. אם לא הייתי מת מהנפילה הייתי ודאי נדרס בכביש איילון.
אני יורד בתחנה אחרת כל יום. הולך כשתים עשרה עד עשר דקות
לעבודה. אני מגיע עשר עד שמונה דקות לפני המנקים. אני פותח את
המשרד, נכנס פנימה, מניח את המזוודה. אני יוצא ונועל אחריי.
אני מסתגר בשירותים ופותח את מכנסיי. מעצבנות אני משתין במשך
חמש עד שש דקות לסירוגין. מעצבנות או ממשהו אחר. הייתי אמור
ללכת אל הרופא לפני יומיים. אבל זה גם הרופא שלה. הוא ודאי
ירשום לי תרופה לא מתאימה, שתמית אותי לאט, מעכל את דמי שלי.
לרופאים יש ודאי אלף דרכים נוראיות להרוג.
אני יורד למטה וכשבעל החנות מתחיל לכנס את העיתונים מהמדרכה
אני חוצה את הכביש. כשאני חוצה את הכביש אני מסתכל היטב
לצדדים. אני מביט גם בחלונות. זה רחוב רחב ואני מטרה קלה מכל
הכיוונים. אם היא תתן לי אפשרות לבחור בדרך מותי אבחר בזו. זה
מוות מהיר וקל, לכל הנוגעים בדבר. אני בוחן גם את המכוניות
החונות. במיוחד אני מחפש לראות אם אין סובארו לבנה 89' שחונה
ומכסה המנוע עודו חם.
עדיין מוקדם ואני צריך להרכיב את העתונים בעצמי. את המוספים
אני זורק. יש לי עניין רק בעמודי המודעות. אני מתיישב במחסן של
החנות וקורא את המודעות תחת 'שונות'. אני בודק אם לא הוציאו
עליי חוזה. את המודעות תחת 'הכרויות' אני לא קורא. אני כבר
יודע מה אני אמצא שם.
היא ענתה למודעה שלו. צלצלה ואמרה את שמה והטלפון בעבודה.
במודעה היה כתוב חברות וידידות כנה ואמיתית. בין השורות היה
כתוב גם סקס. היא יודעת לקרוא. הם התחילו באופן תמים. גילו
שלמדו יחד באותה חטיבה. בפגישה השלישית הם עברו יחד בדלת
מסתובבת ונתקלו זה בזו. היא הרגישה כאילו כל גופה רצה להיצמד
אל הקיר הקר.
כשאני חושב עליהם אני מאבד מן הריכוז ונעשה חשוף. אני אוסף את
העתון וחוצה את הכביש חזרה. בשעה הזו כבר יש יותר אנשים ברחוב.
הסכנה שיירו בי מגגות הבתים פחותה. אני עולה אל המשרד. כל
פקודיי כבר הגיעו. הם מברכים אותי בבוקר טוב. כל אחד ואחד מהם
היה עוזב את החברה הזו תמורת צ'ק שמן יותר בכל חודש. הם כולם
מכירים אותה. אני מנסה לנחש איזה מהם היא פיתתה כדי שיהרוג
אותי. רק הסמנכ"ל שלי מדאיג אותי. כל השאר רכיכות.
היא ניסתה לתרץ את מעשיה. היא היתה צריכה לדעת גבר אחר ביום מן
הימים. מימיה לא נגעה באחר מלבדי. השנה תמלאנה לנו 25 שנות
נישואין. תכננו חתונת כסף קטנה ויפה ולאחריה ירח דבש שני
בצרפת. הבן הגדול צריך לחזור מהמזרח עד אז. הבן השני יבוא
הביתה מלבנון. דחינו את מועד המסיבה ביומיים בגלל הטיול השנתי
של הקטנה לאילת.
גם היא כבר שוכבת עם גברים. היא לא מסתירה את זה. הם יוצאים
מחדרה בבוקר יום שבת בתחתוניהם ומתעלמים ממבטיי בדרכם
לשירותים. השירותים שלי. היא ציוותה עליי לא לעשות כלום. לא
להתערב. לתת לילדה להתבגר בקצב שלה. הן שוחחו ביניהן והיא
הגיעה למסקנה שהילדה כבר מספיק מבוגרת בשביל להחליט בשביל
עצמה. אני כנראה כבר מבוגר מדי בשביל להחליט.
אני עובד עד מאוחר. מאוחר ככל האפשר. מנסה לשקוע בעבודה כמה
שיותר. אני לא מקבל הרבה אנשים. אני עובד לבד. פגישות גורמות
לי להרגיש עצבני ובלתי מוגן. במשרד אני מרגיש בטוח. אני לא
בודק אם הוטמנה בו פצצה או לא. במשרד שלי לא אכפת לי למות. הוא
כולו שלי. בשתי ידיי במוחי ובלבי בניתי אותו ואת עצמי. גם את
ביתי בניתי כך. יותר עם הלב ופחות עם המוח. אבל ביתי אינו שלי
עוד.
הקטנה עוד מעט בת שמונה עשרה וכבר לא זקוקה לי זה שנים. היא
עצמאית ועקשנית כמו אמה. הגדול ברח מזמן. אני והוא עשינו
טעויות ולא השכלנו להתגבר עליהן מהר מספיק. הקרעים בינינו
נפערו לתהום. האמצעי כולו שלי ואני אוהב אותו. רק למענו עוד
נותר לי לחיות. לא היה אכפת לי ללכת, אילולא הוא. את כל
הטעויות שעשיתי עם הגדול תיקנתי איתו. הוא גבוה ממני ויפה ממני
וחכם יותר עכשיו ממה שאני אי פעם הייתי. אילו רק הייתי רואה
אותו יותר מפעם בשבועיים.
הם התראו אחת לשבוע. אחת לשבוע במשך שמונה חודשים. שלושים
וארבעה מפגשים סך הכול. מספרים זה המקצוע שלי. כל פעם שאני
נתקל במספר שלושים וארבע אני נזכר גם במספר שמונים ותשע. כשזה
קורה לי אני נזכר גם במספר שמונה. ועשרים וחמש. וארבעים ותשע.
זה כמעט חמישים. המספרים האלה רצים אצלי בראש ללא סדר. אני קם
אל החלון ופותח אותו. אני יכול להרוג את עצמי בקפיצה. היא ודאי
רוצה בזה. פשוט יותר עבורה. נקי יותר.
לפעמים אני נרגע. לוקח את עצמי בידיים. כבר עמדתי במצבים קשים
בעבר. גם מול המוות. גם לנוכח פשיטת רגל כשהשותף שלי לקח את כל
הכסף וברח לדרום אפריקה. אני איש עסקים. איש של הגיון. של
שליטה עצמית. אני מנסה לדבר אל עצמי בהגיון. ללא הועיל. סדקים
נפרצים בשליטה העצמית שלי. אני כבר לא האדון אפילו בגופי שלי.
היה לי התקף לב לפני ארבע שנים והיא ישבה ליד מיטתי שמונה ימים
ושבעה לילות. עם רגל אחת בתוך הקבר וחצי לב מתפקד אחזתי בידה
ולבי נרפא. בלעדיה לבי חצוי. בלעדיה הוא שוב מתנשם וכואב. כך
היא רוצה להרוג אותי.
כשאני חוזר הביתה מן העבודה היא שואלת אם אכלתי ארוחת ערב. אני
מהנהן לחיוב ועולה מיד לחדר השינה. בעוברי בסלון אני נזהר שלא
לעבור תחת הנברשת הישנה של אבא שלה. אבא שלה היה ביודנראט. כך
הוא הצליח להציל את עורו ואת הנברשת. לפני שאני עולה במדרגות
אני מטלטל את המעקה ובודק את יציבותו. כשאני עולה במדרגות אני
נזהר שהן לא תקרוסנה תחתיי. אני עולה מדרגה אחר מדרגה ונזהר
מכתם שמן מקרי או ריקבון בלתי צפוי בעץ. טרם היכנסי לחדר השינה
אני מדליק את האור במסדרון ומציץ פנימה. כשאני נכנס אני מיד
פותח את כל הארונות ומנער את השמיכה. אני בודק את האמבטיה
הצמודה ואת השירותים.
אם אין שלט 'נא לא להפריע' שהיא לקחה מבית מלון בטורקיה אני
דופק על הדלת ונכנס לחדרה של בתי. או שיש אצלה חברה ואני שואל
אותה אם היא לא צריכה כבר לחזור הביתה, או שהיא מדברת בטלפון
בתחתונים וחולצה  אפורה קצרה. החזה שלה קטן והוא בקושי ובולט
מתחת לחולצה. היא לא דומה כלל לאמה. אמה היתה מלאה יותר ויפה
יותר. הדבר הכחוש והקטן הזה הוא אולי היחידי המחזיק אותי ואת
אמה יחד. בינתיים היא מקווה שפריז תחזיר אותי ואת אמה זה
לזרועות זו. עוד לא אמרנו לה שפריז בוטלה. היא מדברת בטלפון על
השיעורים באלגברה ואני אומר לילה טוב. פעם הייתי נושק לה על
מצחה ללילה טוב אבל משהבנתי שכנראה ואיני היחידי שנושק לה כך
הפסקתי.
אני נכנס אל האמבטיה ונועל אחריי. אני שומע את המנעול מחליק
למקומו. אני מתפשט בגבי אל המראה. גם אני לא רוצה לראות גוף
שעסוק ברגרסיה מתמדת. גם אני לא הייתי רוצה לשכב לצד גוף שכזה.
כל שנותיה לא עוללו לה דבר. כמה קמטים בפניה, הגוון הכהה יותר
של עורה, הקפלים הקטנים שבין שדיה שעודם יפים ומסביב למפרקים,
ושני ורידים כחולים שעל שוקיה. חוץ מאלה לא נשתנה אצלה דבר.
שערה נתקצר. האיפור הלך ונעשה דחוס יותר. שנים שהיא חוסכת
מעצמה את פרוסת העוגה, הסיגריות. קרמים וקרמים עד בלי סוף.
שעות של אירובי והתמתחויות. שלוש לידות ועשרים וחמש שנים
בתווך. לשמור על עצמה היא יודעת. למעני שמרה על עצמה. או
למענו.
ואני מעולם לא נגעתי באחרת. כמובן, לפניה. אבל אחריה לא. וכל
החברים ששוכרים מזכירות לפי מידת החזייה. והזונות בכנסים
מקצועיים שנשלחות אל חדרך בבית המלון על ידי אחד מהספקים. וכל
הפיתויים. פעם נגעתי בחזה של אישה במעלית. היא התכופפה להרים
את ארנקה שנפל קרוב אליי. כשהתרוממה ידי נבלעה בתוך מחשוף
שמלתה והיא חייכה אליי חיוך ממזרי. חזה קפץ כולו מתוך השמלה
וחשף שתי פטמות ורודות בהירות. הייתייכול לשלוח ידי אל כפתור
המעלית. היינו לבד. לא עשיתי זאת. יצאתי מהמעלית והלכתי מהר.
רק לאחרונה נזכרתי בה. זה היה לפני שנים. רק לאחרונה שב וחזר
הרצון, התגבר הפיתוי. אבל היום אין אשה שתנסה לפתותני. כך היא
מנסה להרוג אותי. לגרום לי להתפתות לדבר שאיני יכול להשיג.
אני בודק את הברזים. היא החליפה ביניהם מתוך תקווה שאכווה את
עצמי למוות. נכנס לג'קוזי בזהירות. היא ניקתה ומירקה בתקווה
שאחליק ואבקע את הגולגולת לשניים. בסבון ובשמפו אני לא נוגע.
החליפה אותם בחומצות מסוכנות. אחרי עשר דקות אני יוצא. כשאני
לובש את חלוקי אני פוגש בעצמי במראה. יש לי את המצח של אבי.
הוא מת לפני תשע שנים משבץ. זה בא אליו בלילה. היה זה חלום רע
במיוחד. חלם על אמי עם גבר אחר. אמי קמה ממיטתה בבוקר והכינה
ארוחת בוקר לשניים. כל בוקר שישי היתה מכינה אומלט עם פטריות
וקוטג' ועגבניה. ריח האוכל היה מושך אותו אל המטבח. משלא קם
חזרה אל החדר בדאגה. פנתה להעירו ומצאה אותו קר. היא נשקה לו
על מצחו הקר ומאז לא הפסיקה להרגיש לבד.
אני יוצא מהאמבטיה. שוב אני בודק את הארונות ואת הסדינים.
הארונות נקיים ממאהבים והסדינים חפים מנחשים. אני לובש פיג'מה
ומתכסה. אני מבין את אמי עכשיו. מעניין אם אבי בגד בה אי פעם.
אולי להיפך. לא, לא להיפך.
היא בינתיים סגרה את הטלוויזיה ונכנסה למיטה. היא אומרת שאנחנו
צריכים לדבר. אני שותק. לא יהרוג אותך לדבר אתי, היא אומרת.
אני פוחד. אם היא אומרת זאת הרי שיש סכנה. אם אדבר עכשיו ודאי
אמות. היא מחכה שעה קלה ואחר בוכה. יש לה בכי חרישי, חנוק,
גאה. היא בוכה עכשיו לא כמו אשה גאה. היא בוכה כמו אשה מושפלת.
כך את רוצה להרוג אותי, אני אומר, בבכי שלך.
היא רוצה שנדבר על פריז. היא רוצה שניסע. היא רוצה הזדמנות
להוכיח שהיא עוד אוהבת אותי. אהבה, אני אומר, מה אהבה קשורה
לזה. זה עניין של נאמנות. לבטוח במישהו. לבטוח בו עם החיים
שלך. כמו בצבא. אחיה מת בצבא. תאונת אימונים. תאונת אמון, אני
קורא לזה. אתה נותן אמון במישהו והוא יורה בך. אתה לא הולך
למות, היא אומרת. היא אומרת זאת בפחד. אני לא אאבד גם אותך,
צועקת. היא אוחזת בגבי חזק ומרפה עם גל הבכי הבא. בטח שאני
אמות, אני אומר, את הורגת את כולם בסוף. אני אומר ומתחרט בו
זמנית. אולי כך הרגישה כשהיתה איתו. היא מפסיקה לבכות ומביטה
בי כאילו נעצתי סכין בליבה.
היא קמה מהמיטה בכעס ויורדת למטה. אני שומע את מגירות המטבח.
היא ודאי תיקח את סכין הלחם. פעם אהבתי את הטמפרמנט שלה. אש
ספונטנית. עם השנים הוא נעשה צפוי וסתם מעיק. אולי אנו מכירים
זה את זו יותר מדי טוב. אין יותר הפתעות. אין חדש. ובנישואים
כמו בעסקים, מי שלא מחדש, מת.
היא חוזרת אל החדר בשיער פרוע וסכין הלחם בידה. היא זועקת כמה
דברים אבל אני לא מבין אותה. קולה חנוק ומתייבב ואני בגבי אליה
ותחת שמיכה עבה. אני מסתובב אליה לרגע ורואה דם פורץ מכותנת
הלילה הלבנה שקניתי לה ליום הנישואין העשירי שלנו. היא עדיין
הולמת אותה יפה, אחרי כל הזמן הזה.
אני רואה את עיניה המתחרטות. אני לא יודע על מה החרטה. האם על
הבגידה, או על נעיצת הסכין. היא נופלת על הרצפה ללא קול.
שברירית. מעולם לא ראיתיה כה שברירית. אני קם מהמיטה ורוכן
לידה, אוחז בידה. מנשק את מצחה. שפתיה נפערות לדבר ואני מהסה
אותן באצבע. היא מחייכת אליי חיוך שבור. זה רק פצע שטחי, אני
מרגיע אותה, וקורא לקטנה. הקטנה מתקשרת למגן דוד. זה רק פצע
שטחי, אני אומר, פצע שטחי, שום דבר לא יפריד בינינו.