פעם בערך בכיתה ה' או ו' שאלו אם יש מישהו בכיתה שיש לו קרוב
משפחה שיכול לבוא ולספר על החיים שלו ועל מה שהוא עושה. שאלו
את עידו מה אבא שלו עושה והוא אמר שאבא שלו מוכר אבל שהוא
מעדיף שסבא שלו יבוא כי הוא רופא לב, וסבא של שרית עובד
ב-נ.א.ס.א ואבא שלה חוקר במשטרה. כשהגיעו אליי לא רציתי לספר
אבל גם העדפתי לא לשקר. לחשתי כמה שיותר בשקט, "המורה אבא שלי
נהרג במלחמה...וסבא שלי....סבון.."
"סליחה!?" היא שאלה בטון הכי תוקפני שלה.
"בשואה הפכו את סבא שלי לכלי רחצה, המורה.."
"זה לא נושא לצחוק!!" היא צעקה "עוף מהכיתה! מחר בבוקר אתה
נכנס לפה רק עם אישור מאימא שלך ופתק התנצלות! וצא מיד!!"
לא הבנתי מה היא רצתה, חשבתי שאני זה שאמור לכעוס אבל משום מה
היא רצתה, אז נתתי לה.
סיפרתי לאימא שלי ואחרי שהיא התקשרה אל סבתא שלי ואל המנהלת
ובכתה, היא החליטה לקחת אותי ללמוד בבית-ספר אחר. ניסיתי לחשוב
מה היה אם סבא שלי כן היה יכול לבוא ולספר על חייו כסבון
בגרמניה באמצע המאה העשרים. להיות בבעלות של השונאים אותו
ולראות להם את מה שאף אחד אחר לא רואה, לנקות אותם מבחוץ
ובאותו זמן לטנף אותם מבפנים. לחשוב שהיה נאצי שהסתובב ברחובות
גרמניה עם הריח של סבא שלי העביר לי צמרמורות בגוף.. לדעת שסבא
שלי נספג בעור של  לאומני ששנא אותו יותר מכל, כל המחשבות האלו
היו ממש מוזרות, במיוחד בשביל ילד בן 10 בערך.
בארוחת הערב שאלתי את אימא שלי, שעדיין הייתה די שבורה אם סבא
היה מעדיף להיות סבון או סתם פשוט להישרף ולהשאיר נאצי מלוכלך
יותר ממה שהוא. היא קמה מהשולחן עם עיניים דומעות. ואז שאלתי
אותה אם אבא היה מעדיף להיות האושר של איזה ערבי שרצח אותו או
פשוט למות באיזו תאונה או משהו במלחמה. אני יודע שאני הייתי
מעדיף לנקות נאצי או להיות הגאווה של ערבי מסכן, הרי מה אכפת
לי, אני גם ככה מת, אני יכול או למות ולעשות רק עצב או למות
ולעשות קצת שמח.