היא נמצאת שם, נערה מחלום.
היא מחייכת לעצמה וזזה. זזה לפי הקצב האיטי שמתנגן לו, נידף עם
הרוח אל הגלים ומגיע ליבשות אחרות.
היא עומדת לה שם, מתחת לכיפה של כוכבים ושערה מתבדר לו ברוח.
הגלים כמעט נושקים לרגליה, אך לנצח נעצרים סנטימטרים ספורים
ממנה. התופים והגיטרות, אפשר לראות אותם זורמים בנשמתה, חוצים
את הנהר שהוא גופה.
החול בסביבתה גם הוא נע, לצלילי גיטרת הבאס שנפרטת לה. בחושך
היא זוהרת.
אנשים עוברים לידה, אבל היא בשלה. לא במטיבה אליהם... רק אליו,
מחכה שיחזור אליה.
העיניים שלה, העיניים התכולות המדהימות האלו. עיניים מחייכות,
מביטות לתוך הנפש, אם תצליח לכבוש את מבטן.
השפתיים שלה. אדומות כל כך, בשרניות וחמות. מכווצות לכדי לב
קטן, מקושט בגומות חן קטנות שנחות להן מתחת לקו לחיים מושלם.
שערה הגלי החום הזה. פזור לו ומתנפנף לו, נישא על משבי רוח.
היא זזה כל הערב. גופה מתנועע, הידיים- הידיים העדינות והיפות
שלה, יוצרות סיפור. בכל תנועה ובכל קימור.  יורדות ועולות,
לאורך גופה, גוון חום זהבהב שרק מוסיף לייחוד הזה, החלומי
הזה.
החזה שלה, מושלם. נישא בגאווה, מראה את נשיותה, אך אחובק בו את
תמימותה. הבטן שלה, הבטן המשורגת שלה, אוי... איזו בטן, מתוקה
כל כך.... שמתעצבת לאט לאט למטה, אל הפראות שבה. הרגליים שזזות
בצעדים קטקטנים, וביניהם המפתח.  המפתח לאושר של כל גבר שזה
להניח מבטו עליה.
והיא עדיין מחכה לו. לבחיר ליבה, שלא מופיע.
השחר כבר עלה, והיא עוד שם מביטה לעבר הגבר שלא מגיע.
לשניה עיניי נעצמות, וברגע שהן נפקחות היא כבר אינה.
נעלמה עם הזריחה.
למחרת היא תשוב, תחכו לו, לחלום שלה...
ושוב, אזכה לצפות בחלום שלי.