אנחנו גלויה. סת'ומרת גלויה כזו שאחד שלח לאח שלו, ואני רק
מנחש מה כתוב מאחוריה, משהו על געגועים לדברים העקומים שבארץ,
אני רק מנחש כן, כי אנחנו בצד האומנותי של הגלויה. אבל לפי
התבליטים שאני מרגיש - כי הבחור כתב עם פרקר חזק אז אני מנסה
לפעמים לדלות איזה מילה או שתיים, היה שם איזה משפט על "תעזוב
את הבטחה שמתעלקת עלייך, ובא לכאן" או משהו כזה. בכלל את החיים
שלי התחלתי כמשהו לא ברור.
הייתי מכונית - מונית שחורה מישנות והקלסיות של לונדון, הייתי
גם חלק מבניין הפרלמנט שמהווה את הנושא להמון גלויות כמוני,
כמובן עם ה-  BIG BEN  מלמעלה היה גם עץ קטן בתחילת חייו
בשדרה, שלא מזמן גנן חביב שתל אותו והוא עוד לא מי יודע מה
רגיל לאויר כאן. הייתי גם אישה עם כובע לבן וחליפה תואמת, עם
כלב פודל קטן ורצועה ירוקה. כל אלה היוו אותי ויש צורך לאמר
שכל אלה הזדמנו למקום לגמרי במקרה, להתהוות אליי לגלויה. היה
זה צלם גלויות אלום שם, שעבד בשם משרד התיירות של לונדון,
ראיתי פעם בדוכן שהייתי מונחת כמה שבועות. עוד כמה גלויות
שהבחור צילם ואין ספק שהבחור יודע את עבודתו, אין ספק
שמהגלויות שלו, ניתן להעביר את האנרגיה של המקום המצולם, לאלה
שעובדים, ישנים, משתינים, ממשיכים לחיות כרגיל בארץ - מחכים
ל-TOBLERON  שיקבלו שתחזור. בכלל, באותו רגע לא היינו מודעים
לכך שאנו מצולמים ונהפוך יום אחד לגלויה המטלטלת מהדואר ולמחרת
בשק גדול יחד עם המון מכתבים, גלויות וחבילות על מטוס בדרך
לארץ מצ'וקמקת, עם בול וחותמת.
באותו הרגע שהצלם צילם, עברנו מ-WESTMINISTER AVANEW   , לתוך
המצלמה של הבחור מטעם משרד התיירות. היה די מלחיץ שם, היו שם
עוד כמה תמונות, של פיקדילי SQWEAR , REGENT PARK, ואחת ממש
מוצלחת של ה- TOWER BRIDG , לא כמו כל אלה שאתם רואים, אלא אחת
שבאמת רואים שהבן-אדם ישב והשקיע לפחות שעה בכיונונים, החלפת
עדשות ופוקוסים למיניהם עד ששחרר את האצבע על הכפתור והפעיל את
הפלאש ואסף את הגשר הידוע אליו למצלמה, והשד יודע לאן אח"כ.
בימים שעברו, עוד הספקנו להיות קצת במים ובמין חדר חשוך כזה,
הרבה בלבול היה אז באויר, כמו שארתי, גם הטיסה לא היתה מי יודע
מה כיף. אבל אז הגיע הזמן היותר נחמד בהיותי גלויה. זה היה
בבית הדואר, שם ליד הבית של האח עם הב'טחה, שם היו כל המכתבים
והגלויות שכנראה נשלחו ע"י אחיו שיצאו לפגוש בעולם וקוראים
לאחיהם לנטוש את כל ג'יפה שבארץ ואת חברותיהם העגלגלות למניהן
ולבוא לארץ הניכר שבה הכל טוב.
בין כל המכתבים והגלויות היתה שם גלויה אחת ששבתה את ליבי
הקרטוני - הגלויה אספה לה ברגע של צילום, של צלם שבטח עובד
בשירות משרד התיירות האינדונזי או משהו כזה, היא אספה שני עצי
קוקוס, מדהים שלמרגלות אחד מהם מונח אגוז קוקוס פתוח למחצה,
כשהמיץ שלו נוטף על החול הלבן המדהים ושהחוף מתמזג עם הלגונה
היפה ביותר שיכלה להצטלם ע"י צלם שעובד בשירות כל משרד תיירות
בעולם.
כשהחוף באופק אינו נגמר והעננים שעברו שם באותו יום, היו
ציוריים מתמיד.
לגלויה היה גם סיפור מאחור על שמש, ים ורוגע כזה, שאין צורך
לתאר, ועל חוף שלא נגמר ואנשים שכולם בסוטול אחד גדול.
הגלויה גם סיפרה, על איך שהצבא נראה מכאן כחלום מוזר שחלמנו
שבוע שעבר, וגם היא קוראת לאח, אח מסוג אחר, לא אח שאמא והאבא
שלו הם אותם אמא ואבא של הכותב. היא קוראת לאח הזה להתנתק,
ללבוש שרוואל צבעוני בצבעי סוף הדרך, לשים נעלי אצבע ברגליים
ולבוא במטוס של יום שבת בערב והתחיל לחיות.
זהו, הגעתי אל האח של הב'טחה, האח של השולח, הוא קרא אותו
בחיוך והצמיד אותו עם נעץ ללוח שעם שהיה לו בחדר. לידי היתה
רשימת קניות לטיול לצפון שתכנן עם הב'טחה ומתחתיי היה מודבק
סטיקר "קרבי זה הכי אחי".