יום שישי. שקיעה. ים.
שתי בנות יושבות על החוף, מסתכלות עליה.
מדברות, צוחקות, בוכות, שמחות, עצובות, כועסות, מדוכאות, אבל
ביחד.
אחת משתפת את השנייה והיא איתה, בוכה, צוחקת, שמחה, עצובה
כועסת או מדוכאת.
והן יושבות שם. כל יום שישי באותה שעה. מסתכלות על אותה
שקיעה.
כל פעם עם מצברוח שונה, אבל תמיד תמיד ביחד.
והן אפילו הבטיחו אחת לשנייה ונשבעו, שהן אף פעם לא יישכחו אחת
את השנייה ולא ייפרדו, וגם אם כן, האחת תמיד תהיה בראש של
האחרת, ובלב. אפילו אם בפינה הכי קטנה.
ואז הן מתחבקות חיבוק קטן, וקמות.
מנערות את המגבת, מכניסות אותה לתיק ומתחילות ללכת.
הן מתיישבות בשולחן הקבוע שלהן בבית הקפה "צפוני על הים", שהן
אוהבות מאד לצחקק על השם שלו, ומזמינות את המנה הקבועה שלהן:
צ'יפס גדול, ולבנה עם סלט עגבניות וזעתר, שמגיע עם פיתות.
הן יושבות בבית הקפה, מדברות, מצחקקות, בוכות,
שמחות,עצובות,כועסות, מדוכאות, אבל ביחד.
ותוך כדי השיחה שלהן הן מביטות אל השקיעה שהופכת לאט לאט
ללילה.
והן מסיימות לאכול, בדיוק כשהשקיעה הופכת לחושך ומסתיימת, והן
משלמות, והולכות.
ומדברות עוד קצת עד שבאים לאסוף אותן, ונוסעות הבייתה. כל אחת
לשלה.
ואחרי שבוע, שוב חוזר אותו הסיפר.
אותה התנהגות. אותו מקום. מצברוח משתנה מפעם לפעם.
אבל הכל סובב את השקיעה.
אותה שקיעה שסוגרת את יום שישי, שסוגר את השבוע.
השקיעה שסוגרת הכל.





תמרי יקירתי, אני אוהבת אותך, כוכב שלי, חמציצית שלי, ואני
שולחת לך נשיקת אוכמניות ענקית, מצורפת לסיפור הזה. אני אוהבת
אותך. מאד.