יד'


היו אלא ימים עתיקים, כך אומרים לפחות, ימים של רצח ותגמול, דם
נגד דם, אך האל היה מעל כולם. האלים, אלילים, אליליפוטים, המון
אלים שרצו שכל כמה דקות יבוא האדם בן התמותה ויאכיל אותם,
בפרות וכבשים.
אך לאדם יום אחד נמאס לעבוד כל כך הרבה אלילים, והתחיל לעבוד
אחד רק, ורק אחד, הוא ה' הידוע, אך בשביל האנשים שעליהם אני
מספר לכם עכשיו, ה' מת מזמן.
זה התחיל לפני 12 שנה, מלכי הצפון שיעבדו את מלכי הדרום,
העבידו אותם, לימים ישוו סיפור זה ליציאת מצריים, אך לא הגענו
ולא נגיע לזה, מלכי הדרום אשר היו כנועים לצפון בנו להם
בניינים, נתנו להם מיסים, אנשים, נשים, אתונות, עבדים, שפחות
ושאר דברים טובים. היו אלו ימים שחורים לדרום, אשר לעד יזכרו
לימי אבל ומרור.
חמשת מלכי הדרום, אשר לא היו כל כך מודעים אחד לשני, למרות
שעבדו את ארבעת מלכי הצפון, הצליחו להתחבר, בעזרת הודעות של
שליחים מהירים, סוסים מהירים כשד משחת ושאר דרכים, החליטו
המלכים למרוד, וכך יצא, שברע ( bera ) מלך ממלכת סדם וברשע (
birsha  ) מלך עמורה אשר היו קרובים פיזית אחד לשני אך רחוקים
נפשית, התחברו נגד אויב משותף, כמו ישראל ויהודה נגד הפלישתים.
יחד איתם הצתרפו שנאב ( sinab ) מלך אדמה, שמאבר ( shemever )
מלך צבוים ובלע ( bela )מלך צער.
חמשת המלכים האלו - ברע, ברשע, שנאב, שמאבר ובלע, ששלטו על
שטחים אדירים בדרום, ידעו כל פינה ואבן במדבר, סוגלו לחם,
לגמלים, למיים הנדירים, והיו עם צבא אדיר שהתפתח תחת המחתרת
כבר 12 שנה, יצאו למרוד.
שנה הם מרדו, עקרו את שגרירי מלכי הצפון, בזזו את בתיהם, לקחו
רכושם, הרגו את ניסיונותיהם העקשים של מלכי הצפון לדכא את
המרד.    הכל נראה נהדר, ונראה כאילו המרד מצליח, הם היו
בטוחים שההר שבצפון, לימים הר הבית, כבר בידיהם, אך מלכי הצפון
לא היו כל כך קלים להבסה. הצבא האמיתי עדיין בבית. מחכה.
מצפה.
לאחר שנה של מרד, נמאס למלכי הצפון, וכדרלעמר ( cdarlaomer )
קרא לכולם להתאסף לאסיפת חירום, ארץ זבת החלב ודבש כבר לא
הייתה בשליטתם. כדרלעמר - מלך עילם קרא למלחמה כוללת וחוזרת,
ארבעה נגד חמישה! והפעם, לא לעבדות, קרב לחיים או לעולם הבא!
וכך קרה, שכדרלעמר סחף בלהט הקרב שלו, את אריוך ( aryoch ) מלך
אלסר, אמרפל ( amrafel ) מלך שנער ותדעל ( tidal )מלך גוים.
יחד הם רכבו נגד מלכי הדרום, וצבאות אדירים וגדולים פי כמה
וכמה מצבא הדרום גם יחד ליוו אותם, הפעם בלי עבדות, הפעם, בלי
רחמים, הפעם, זו הפעם האחרונה.

אלו היו קרבות עקובים מדם, חרבות וגרזנים עפו בכל מקום, רעש
מגני העץ שמתנפצים כמו הגולגולת של חברך למלחמה, לא לחינם קראו
למקום הקרב עמק הרפאים, אלפים מתו שם, אנשים אשר בלהט הקרב,
בזעקות הקרב, ובתקווה שיש בלב נתנו את מה שיש להם כדי להגן על
המולדת, על המשפחה, על הכבוד. על הכבוד.
בתום הקרבות, עשרות אלפים אם לא מאות אלפים מתו, נרצחו על
רצונם לחופש.
אך כנד מורת רוחם של השורדים אשר לא נרדפו כדי שיסבלו כל
חייהם, המנצחים, האשר הללו את האלים לניצחונם, אנסו, בזזו,
שדדו, לקחו, והחריבו את כל מה שנשאר מהאויב.
הארץ הייתה תהו ובוהו, היה חשך בכל מקום, ורוחות המתים מרחפות
על פני העמק.
אנשים אשר חיו, אנשים אשר היו, ישכחו, קרבות, גופות, זעקות,
קרבות אדירים, ישכחו.
חמשת מלכי הדרום כבר לא ימרדו. הם כבר אינם. הכחדנו אותם.
כל מה שנשאר זה לספר את הסיפור מאב לבן, ומבן לנכד.
סיפור, שאט אט יהפוך לאגדה. ואז למיתוס.
סיפור שכתוב, אך לא זכור.
סיפור, אך ורק סיפור.
סיפור שנמצא ביד'.