סרט/ אורן צפדיה
הוילון של המסך נפתח, האורות מתעממים לאט עד שכבים לגמרי.
המוזיקה מתחילה, הסרט מתחיל: הסרט נתמך בתאורה זולה, פס קול
קליל ושחקנים שברובם אלמונים.
הסרט תופס תאוצה, עלילה לא מסובכת, נופים ותמונות רצות מהר,
ועוד מעט כבר מגיע האמצע של הסרט ותהיה הפסקה. נחזור עם בעיטה
לעוד 10 דקות של מציאות, האור ידלק וזה שיושב לידך עם הכוסית
שלו יקום וידרוך לך על הרגלים ויגיד "סליחה", בדרך לשירותים.
הקהל חצי מתעורר מהסרט ומנסה להתרגל למציאות שנכנסה פתאום
לאולם. רוב הקהל מרוצה מההשקעה הכספית ומהעובדה שהשקיעו מאמץ
בלצאת מהבית החם לאוטו הקר והנסיעה את הדרך הלא ארוכה עד
לקולנוע. הרוב מרוצים. והנה מגיע הסוף של הסרט. שוב נבעטים
כולם לתוך המציאות הפעם קצת ליותר מ - 10 דקות, האור נדלק ושוב
הקהל מנסה להתרגל לעובדה שזהו, חוזרים לחיים שמבחוץ. חלק
מחייך, חלק מחליף רטינה על הסוף של הסרט עם בן / בת זוגתם. חלק
יחזרו למכונית שבמגרש החנייה ויעשו את הדרך חזרה כשמחשבה אחת
בראשם. חלק עדיין יהיו עם הטעם של הסרט וירצו להיות כמו הגיבור
לפחות בחצי השעה הבאה וחלק ירצו להיות כמו הנערה שהוא הציל
בסוף, חלק יחזרו הביתה ויכנסו למיטה לצד חברה או אישה, חלק
לבד. ורובם יחשבו על מחר מוקדם בבוקר ועל עוד יום של שיגרה
בעולם שיעיר אותם מחר בבוקר.
ואני.
אני הגעתי לסרט לבד. עוד פעם החלטתי לבלות כמה שעות עם עצמי
ועם יצירה שלא אני אלא מישהו מוכשר באמת כתב. באתי קצת לברוח
מהעולם שמעיר אותי כל בוקר לפעמים עם קצת עצב ולפעמים עם קצת
חיוך. הגעתי לסרט מבלי לברר יותר מידי על מה הוא או מי משחק
בו, מי יצר אותו, הסרט הוא לא העיקר, בטח לא מהותי ואת הדרך
לקולנוע ביליתי במשחק בין תחנות הרדיו באוטו שלי. את הדרך חזרה
אני אעשה כשמחשבות קטנות ושוליות בראשי, עד שאגיע לסיבוב,
הפניה האחרונה לפני הבית שלי.
ואז אני אזכר בה, שהיא בכלל הסיבה שאני מטריח את עצמי לקולנוע
פעם במי יודע כמה זמן, לבלות את הזמן עם עצמי ועוד אנשים זרים
שאני לא מכיר ושידרכו לי על הרגליים בדרך לשירותים בהפסקה.
זאת היא שהביאה אותי לשחק עם התחנות ברדיו בדרך לסרט, ואליה
אני חוזר עכשיו כשאני נכנס למיטה שלי לבד. בלעדיה.
אבל היא בטח תופיע מתישהו במהלך הלילה, בחלום השלישי או השני.
בבוקר היא שוב תהיה כשהעולם יעיר אותי, אולי עם עצב אולי אפילו
עם חיוך, עד שיגיע היום שבו היא תפסיק להופיע ותהפוך למציאות.
ואם היום הזה לא יבוא, אז אני מאמין שבקופת הקולנוע יכירו אותי
מתישהו ושהמשחק שלי עם תחנות הרדיו ימשך ושעוד הרבה אנשים שבאו
עם הכוסית שלהם ידרכו עלי בדרך לשירותים בהפסקה כשהם הולכים
להשתין.