שדרות השאנז אליזה תמיד שוקקות חיים. בכל שעות היום גם בבוקר,
גם בערב ואפילו מאוחר בלילה. השדרה הרחבה המשתרעת מכיכר
הקונקורד עד שער הניצחון המפורסם, היתה תמיד מקור השראה בשבילי
ובשביל עוד רבים וטובים. ככלל, תמיד אהבתי לגלות את העיר דרך
יצירותיהם של גדולי הסופרים הציירים והמשוררים. גם אני התחלתי
כמו כולם. נער צעיר, תמים ושאפתן שרוצה לכבוש את עיר האורות.
מצוייד בכרטיס טיסה, מכתב המלצה, תיק עבודות וצרפתית עילגת
במיוחד, עליתי כולי נרגש לטיסת הלילה תל אביב-פריז. לאחר שש
שעות בערך מצאתי את עצמי עומד בתחנת המטרו ובוהה בעוברים
ושבים. מסביב שמעתי שיחות קטועות בשפה שהיתה לי מאוד נעימה
לאוזן. יצאתי מתחנת המטרו, הצצתי בפתק שהיה בידי. על הפתק היתה
רשומה בכתב יד גס כתובת. ניגשתי אל המונית הראשונה שמצאתי
והושטתי את הפתק לנהג. הוא הביט בפתק מספר שניות ולאחר מכן
הפנה אלי מבט זועף. השפלתי את עיני והוא פתח בתנופה את הדלת
וסימן לי להתיישב. המונית החלה לנוע. הפנתי את מבטי ממנו
וסקרתי את רחובות העיר שנפרשו לפני. "לא מכאן" שמעתי אותו לפתע
אומר באנגלית רצוצה. שתקתי. הוא חייך, הושיט לי את ידו
בחביבות. "פרנסואה", הוא אמר. לחצתי את ידו בקרירות. הוא הביט
בי מספר שניות ואמר: "ישראל". שתקתי. לא פעם ולא פעמיים
הוזהרתי לפני בואי לא לחשוף את עובדת היותי ישראלי. הנהנתי
בראשי לשלילה. הוא צחק. לפתע שלף מתא הכפפות פתק מצהיב והושיט
לי אותו. הבטתי בו ופתחתי את הפתק. קראתי אותו. לפתע חשתי דבר
מה משונה. הפתק הזה היה מוכר לי. מוכר מדי. היה זה כתב ידי
שלי. בפתק היה רשום בעברית צחה: "סימון, זה מספר ימים שלא
כתבתי לך. אני מצטער. עבדתי בסטודיו עד מאוחר ועוד לא עלה בידי
להשלים את הציור. קשה לי בלעדייך. אני מרגיש בודד ועצוב. אני
מדמיין את פרצופך מביט אלי מבעד לחלונו הזכוכית. אני מקשיב
לציוץ הציפורים ומדמה לשמוע את צחוקך המתגלגל. אני אוהב אותך
יותר מאי פעם. את חסרה לי יותר מאי פעם. אנא, כתבי לי חזרה.
אוהב, ז'יל." הבטתי בפרנסואה בבעתה. הוא צחק. הבטתי שוב במכתב.
כן, היה זה כתב ידי. לא ניתן לטעות, אולם אותו ז'יל ואותה
סימון היו זרים לי. לפתע עצרה המונית ופרנסואה חייך אלי והצביע
על בית מלון קטן ומוזנח בשולי הכביש. ירדתי מהמונית והושטתי את
ידי אל עבר הארנק כדי לשלם. כשהרתי את ראשי המונית כבר לא היתה
שם. סובבתי את ראשי ולידי עמדה בחורה יפהיפיה. היא הושיטה לי
את ידה. נטלתי את ידה בחשדנות. איני יודע מדוע עשיתי זאת אך
הרמתי את כף ידה אל עבר שפתיי ונישקתי אותה קלות. היא חייכה
תוך שהיא פולטת אנחה קלה וממלמלת:"או ז'יל". הבטתי בה וחייכתי
אף אני. היא צחקה ונשקה לי על שפתיי. לפתע התרחקתי ממנה ואמרתי
בצרפתית שוטפת: "סילחי לי גבירתי אך חוששני שיש כאן טעות. אני
אינני ז'יל. שמי הוא פרנסואה. איני מכיר אותך ואף את אינך
מכירה אותי". היא פערה את פיה בתדהמה ופלטה זעקה צייצנית. מיד
הופיעו מעבר לפינה שני גברתנים. על חולצתו של אחד מהם היה כתוב
שמי ועל חולצתו של השני היה כתוב: "דוכן הבאגטים של ז'ילבר".
הם התקרבו אליי ואני התחלתי לרוץ. הם דלקו אחרי לקול צחוקה
המהדהד של הבחורה. לפתע חסמה את הכביש משאית ענקית עליה היה
רשום בגדול:"סימון הובלות". המשאית נעצרה ומתוכה יצא נהג
המונית החייכן תוך שהוא צועק בקול גדול:"ישראל, ישראל." שני
הגברתנים תפסו אותי והצמידו אותי לרצפה. נהג המונית התקרב אליי
והחל לבעוט לי בבטן בכל כוחו. אחד הגברתנים שלח אגרוף לפרצופי
והרגשתי נוזל חם ואדמדמם נוטף מרגלי. קמתי על רגליי ורצתי.
רצתי ורצתי ורצתי ולפתע מצאתי את עצמי בשאנז אליזה. פתאום
הגיחו ניידות משטרה מכל עבר. סירנות יללו בקול גדול. שוטרת
גבוהה בנעלי עקב ניגשה אליי והניחה על ידי אזיקים. על התג שלה
היה רשום באותיות גדולות סימון. לפתע הבנתי. לפתע הכל התחבר.
הו שאנז אליזה. תמיד שוקקת חיים תמיד מאושרת. גם בבוקר, גם
בליל. גם אני התחלתי כמו כולם.